שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
שקד הורוויץ
 | 
מזכרת בתיה
רגע ראשון
10.10.2023
אח שלי נמצא המכינה(הוא בן 19). ישבתי בסלון של חברה שלי עם עוד כמה בנות והוא התקשר. הוא אמר שהוא רוצה לשאול מה שלומי ואיל עבר עליי היום. הוא סיפר לי שהם התנדבו היום במטע אבוקדו. המשכנו לדבר עד שהוא היה צריך ללכת לארוחת ערב. אחרי השיחה יצאתי לרגע לבחוץ. ישבתי מאחורי מכונית והתחלתי לבכות. הסתכלתי על שמות של ילדים, לא, לא חיילים, ילדים, בגיל של אח שלי או גדולים ממנו בשנה שנפלו בארבע ימים הבודדים האלה ולא הפסקתי לבכות. איך יכול להיות? איך יכול להיות?
רגע שני
31.12.2023
אני ישבתי עם חברה שלי לעשות שיעורי בית. המשימה הייתה לקחת השראה מקינת דוד(הספדו של דוד על שאול ויהונתן) ולכתוב הספד הקשור לתקופה. אני וחברה שלי התחלנו לראות הספדים של הורים שכולים ואלמנות. שתינו התחלנו לבכות. פעם ראשונה שבאמת נתתי לעצמי לראות סרטונים ולהבין מה קרה. לשתינו לא היו מילים וגם איך יכולות להיות? איך ולמה אני יושבת בבית שלי עושה שיעורי בית בזמן שילדים שגדולים ממני רק בכמה שנים, כמה שנים, נלחמים ונהרגים על שם ואהבת ארץ ישראל. זה לא נתפס ולא אמור להיות הנה הטקסט שכתבנו: הותרו לפרסום הנאהבים והנעימים הישרים הטובים האנשים והנערים בנות ישראל אל שאול בגינה ואנחנו כבר יבשו ודמעותינו כבר נספגו באפר ולא נשארו מילים חוץ מאיך נפלו גיבורינו צר לי עליך אחי רק אתמול גמרת ללמוד רק אתמול שיחקת בחול רק אתמול עוד חייכת והאמנת שהעולם טוב קלו מאריות וגברו מנשרים מדמך מורכבת ארצינו מדם חבריך מדם חללים וחרבך וחרבך שאול לא תשוב ריקם אך ביתך היפה והאיתן כמו ליבנו,נדם