שני רגעים

הבוקר הראשון. קמתי בשעה 6:30 לקולות אזעקה חזקים, הבית נכנס לפאניקה, עדיין לא הבנו מה קורה. היינו רגילים לשקט שנמשך זמן רב לשקט שנתן לנו לחיות ולהתפתח. אמי נכנסה לי לחדר וקראה לי לחדר המדרגות בו המשפחה והשכנים כבר חיכו. עוד לא ידענו שמה שקורה אצלנו הוא הטרדה קטנה לעומת מה שקורה בדרום. עברו 10 דקות ונכנסנו חזרה הביתה, פתחנו את החדשות והבנו מה קורה. אלפי מחבלים פורצים את הגבול וטובחים בתושבי הדרום ואני בתל אביב צופה במתרחש. אנחנו יושבים כל המשפחה אל מול הטלוויזיה וכואבים את כאב הסובלים.

היום השני. היה פחד באוויר, אנשים רבו אחד עם השני על פוליטיקה וחיפשו את מי להאשים כאילו אנשים לא נחטפו ונרצחו. כולם נרתמו לעזור ולחפש נעדרים, חלק עזרו לנפגעים ובאופן כללי לאנשים שנזקקו לעזרה. ממדי ההרס עוד לא בדיוק התבררו וידענו שיש הרבה שאנחנו לא יודעים.