שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
אמרי ניצן
 | 
נתיב העשרה
רגע ראשון
31.10.2023
ביום הזה יצאתי לראשונה הביתה מהמילואים והגעתי למלון אליו המושב התפנה מאז ה-7.10. נכנסתי למעלית בדרך לחדר של משפחתי עם ילד קטן מהמושב שאותו לא הכרתי, בן 4 או 5. הילד סיפר שמשפחתו דיירים חדשים במושב ולכן אני לא מכיר אותו, רק לפני 3 שנים הם עברו. המחשבות רצו בתוכי מהר, הם עברו ממקום פסטורלי במרכז הארץ אל התופת של מושב בעוטף עזה. איזה מציאות נוראית. על צווארו היה תליון של דסקית צבאית, הוא סיפר שהוא עונד אותה בשביל החטופים שבעזה. באותו רגע הסתובבתי כדי שלא יראה אותי בוכה והתפרקתי. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה. הפעם הראשונה שפתאום קלטתי "על אמת" את העיוות במציאות שלנו.
רגע שני
20.12.2023
הפעם הראשונה שבה חזרתי הביתה מאז ה-7.10. כל כך התגעגעתי הביתה, נכנסתי והכל היה מאובק. רק רציתי להרגיש בית. הבטחתי שאשן במיטה שלי חצי שעה, רק בשביל הנפש. כמובן שלא הצלחתי בגלל הרעש והפיצוצים. הכנסתי את כל הבגדים מהארון למזוודה. לראשונה מתחילת המלחמה פתאום יש לי עוד בגדים חוץ ממדים. בדרך החוצה מהבית קלטתי בין האבק שהצטבר על השיש דו"ח חנייה. העפתי בעזרת נשיפה את האבק ופתאום קלטתי את התאריך. חוף זיקים ה-6.10, 16:00. עוד אסימון נפל. את כל יום שישי לפני ה-7.10 ביליתי עם אחותי הקטנה בחוף זיקים. פחות מ-24 שעות לאחר מכן נרצחו שם שלושה נערים בני 17 מהמושב, בני גילה של אחותי, ועוד הרבה אחרים. המחשבות לא עוזבות, מה אם הם היו מחליטים להגיע יום אחד קודם? כמעט שכחתי שהיו חיים לפני ה-7.10. מזל שיש דו"ח חנייה להזכיר.