שני רגעים

אני יושבת במקלט, ידיי אוספות את ברכיי אל החזה, תוך שאני מנסה להעלים את עצמי מן העולם. החדר רועד. קולות התרסקות עמומים נשמעים. קול בכי נשמע. ילדה קטנה מנסה נואשות למשוך את תשומת ליבה של אמה, שמדברת במבט קודר עם בחור צנום. נערה היסטרית עם דמעות בעיניים מנסה נואשות להתקשר למישהו, אבל אין קליטה. גבר עם כרס קטנה וגבות עבותות אוחז בעדינות מפתיעה בידה של קשישה זעירה שיושבת בכיסא גלגלים. אני ממשיכה כך זמן מה, מביטה בכל האנשים האלה, שמשקיעים כל כך הרבה מאמץ, שהמטרה הפשוטה והכנה שלהם בחיים היא לחיות. ולחיות, אני לפתע מבינה, זה כלל לא דבר קל. וכך פתאום, באותו רגע טראומטי, כשהחדר רוטט והאזעקה עדיין מייללת ברקע, עולה בי מחשבה. החיים הם כמו בלון. בלון אדום, גדול ויפה. הבלון מחובר לחוט, וילד קטן רץ ואוחז בו בידו השמנמנה. הוא מכור לחלוטין לתחושה הממכרת של האושר הילדותי, התמים. ואז, באותו רגע שבו האושר הטהור מגיע לשיאו, מרפה הילד לשנייה את ידו. ואז החוט, בחשאיות עדינה, מתפתל מתוך ידו של הילד. הבלון מתרומם לאט לאט למעלה, צובר מהירות. וכשהילד שם לב, זה כבר מאוחר מדי. הוא בוכה, והדמעות זולגות על לחייו הקטנות. הוא רץ אל אימו, שיושבת על הספסל בפינת הגינה. הוא מתכרבל בזרועותיה, לא מבין מדוע העולם כל כך אכזרי. הוא יודע שלא ישכח מהבלון האדום שלו לעולם. אימו מביטה בו ברחמים. היא קונה לו ארטיק בקיוסק ליד הגן. הוא מביט בפליאה בבובה של כלב שמונחת ליד הקופה. הוא מתחנן שאימו תקנה לו את הבובה. היא אומרת לו שאם הוא יהיה ילד טוב. וזהו. הבלון נמוג, הופך לצל של זיכרון.

ישבתי במיטה בשבת בבוקר, ותהיתי על האופציות והאפשרויות שיש לי בעתיד. במה לעבוד, איפה לגור, כמה ילדים. דמיינתי ודמיינתי. בערך בשמונה עשרים ושבע שמעתי מטוס, בהתחלה המטוס לא הפריע לי והמשכתי לדמיין. אבל אז הרעש השתנה והפך לאזעקה, קפצתי קפיצה שלא מביישת את האולימפיאדה. מהר הערתי את כל המשפחה. ישבתי בפנים בתוך הממ"ד, רגלי מחובקות אחת עם השניה, המשכתי לחשוב על האפשרויות שלי בעתיד אבל הפעם המחשבות שלי השתנו...