שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
נילי דורון
 | 
ירושלים
רגע ראשון
11.10.2023
11/10/2023 יום חמישי למלחמה. ואני- בארצות הברית. השעה היא 11 בבוקר, שעון ניו יורק. אני, כמו ישראלים רבים אחרים נמצאת בשדה התעופה ומחזיקה אצבעות לכך שלא תבוטל טיסתנו לארץ. בתור עומדים ילדים, נשים, ישראלים, מקומיים, גברים, חיילים, זקנים ותינוקות. וכולם- מחכים לרגע המיוחל בו יוכלו לחזור לארץ שאדמתה בוערת ממלחמת האויב. מאחוריי חיכתה בתור אישה מקומית בשנות ה-40 לחייה. לא דוברת עברית וגם לא ישראלית. אחד מהעובדים של שדה התעופה ראה את עצב הממתינים בתור ואמר עם חיוך ״תחייכו! אתם בשדה התעופה!״ אך האישה לא חייכה וכך גם לא הסובבים אותה. ״אני לא מחייכת, אני טסה להלוויה״ היא השיבה לעובד בעצב וכעס רב. ואני, שלא מכירה אותה בכלל, הרגשתי עצב רב ותחושת כאב גדולה כלפיה. ואז, יצאנו לדרכנו. 11 שעות טיסה ארוכות שהתקדמו במהרה. לקראת סוף הטיסה, עלתה אחת מהדיילות לכריזה ודיברה בשם כל צוותי הטיסה. ״בטיסה זו נמצאים רבים מכוחות הביטחון״, אמרה הדיילת עם בכי בגרונה. ולאחר מכן, חזרה על דבריה באנגלית בגאווה גדולה. אווירת המלחמה הורגשה, אנשים רבים בכו ועצב והתרגשות גדולה הורגשו. זה היה היום בו חזרנו לארצנו, לארץ ישראל. אנשים שלא מכירים אחד את השני, כנראה שלעולם לא נפגשו, שונים ומגוונים מכל קצוות האוכלוסייה. ועדיין, כולם עם מטרה אחת משותפת ואחדות עצומה. זה היה אחד מן הרגעים החשובים ביותר עבורי בתקופת המלחמה. ב-7/10, בשבת הנוראה, אומנם לא הייתי בישראל כדי לחוות את הזוועות הנוראיות שעוללו אויבינו. אך העצב, הרגש, הכעס, התסכול והאכזבה הורגשו גם בארצות הברית, בצידו השני של העולם אצל כל תושב, תייר ואזרח בעל קשר מסוים למדינתנו. וכאשר הייתי בטיסה, עם האנשים בעלי הקשר הזה, האחדות הישראלית הורגשה יותר מאי פעם. זו הייתה החוויה הגדולה ביותר שלי מתחילת המלחמה ועד עכשיו, 137 ימים לאחר תחילה, החוויה הגדולה ביותר בה הרגשתי חלק מאחדות, חלק מקבוצה אמיתית. עם בני אדם. קבוצה בה אנו חווים רגש ואהדה גם לרחוקים ביותר מאיתנו, קבוצה בה הורגשה האחדות הגדולה של מדינת ישראל.
רגע שני
7.10.2023
7/10/2023 ואני בניו יורק. השעה היא 9:00 בבוקר, שעון ניו יורק. בישראל כבר 9.5 שעות לתוך המלחמה. המהומה משתוללת, אמנם בישראל האומה בטירוף מוחלט אך גם בניו יורק הרחוקה ההמון אינו שותק. אני ומשפחתי התעוררנו בבוקר לצלילי ההתרעות הרבות המזהירות מפני אזעקות בישראל. ״ירושלים מזרח, ירושלים צפון, להיכנס למרחב המוגן!״ ״באר שבע מערב, להיכנס למרחב המוגן!״. כשהתעוררנו, כבר היה ברור לכולם שכשנחזור לארץ, נחזור למלחמה. פתחנו את הבוקר בצפייה בערוצי החדשות האמריקאים בניסיון להתעדכן במצב הנורא אליו נקלעה ישראל ולמצוא את החדשות. זו לא הייתה משימה קשה. לאחר כמה שעות, כאשר אנו עדיין בבלבול גדול, החלטנו לצאת לרחוב ולהתנתק ממסכי החדשות. השעה הייתה כבר 14:00 בצהריים ואנחנו יצאנו לרחוב. לא תכננו לאן ללכת ואת מי לפגוש אך ידענו שלשבת בחיבוק ידיים בחדר המלון לא יעזור כלל וכלל ולכן יצאנו. הלכנו במשך כמה דקות עד שנכנסנו למסעדה הראשונה שראינו. בזמן ההליכה התנגן באוזניי פודקאסט המדבר על המלחמה ואני הרגשתי זעם גדול כלפי המצב במדינה. כלפי ״העיוורון״ בו נדמה שלקו תושבי ניו יורק וכלפי הבלבול הנוראי אותו חווינו. במסעדה אליה הגענו החדשות כמובן דלקו ולא הצלחנו ״לברוח״ מהצרה. לאחר כמה דקות, הבנו שהמסעדה הינה ישראלית וחשנו קרבה רבה כלפי מנהליה. בסיום הארוחה, מיד לפני חזרתנו למלון, פנינו אל מנהלי המסעדה בתחושת חמלה כאשר ברקע, אחת מן המלצריות אמרה בטלפון למשפחתה ״אל תדאגי, יהיה בסדר. ותשמרי על עצמך!״. ״יהיה בסדר!״ היא אמרה. ואני, שלא קשורה אליה בכלל, מיד הרגשתי תחושת הקלה. אני ומשפחתי חיזקנו את בעלי המסעדה והרגשנו קרבה עצומה כלפי אנשים שלעולם לא הכרנו. וזה אחד מן הזיכרונות הראשונים שלי מן המלחמה, זיכרון שסימן לי את האחדות האדירה לכל המקושרים לישראל בארץ ובעולם. זיכרון שמזכיר לי את העובדה שלא משנה כמה קשה יהיה לעמנו, בזכות האחדות- ״יהיה בסדר!״