שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
שירה
 | 
הרצליה
רגע ראשון
23.11.2023
באותו הרגע הייתי בבית, ישבתי ביחד עם כל משפחתי וכולנו צפינו בטלוויזיה. כמובן בלי אחי הגדול כי הוא עכשיו בצבא. כולנו בשקט בוהים במסך. אני זוכרת שדווקא אבא שלי הסתכל על הטלוויזיה במבט קצת שונה, הוא היה מלא בתקווה ושונה מהמבט שלי שהיה שוקיסטי. באותו היום ראינו בטלוויזיה נשים מבוגרות וילדות, וילד אחד. כל המדינה הייתה שמחה שהם חזרו הביתה וכמובן שגם אני אבל משום מה לראות אותם חוזרים מילא אותי בדיכאון ולא בתקווה. עד היום הזה כולנו ראינו את הניצולים בלבד ואנשים שאיבדו את יקיריהם, בין אם הם נרצחו ובין אם נחטפו. אבל באותו היום בפעם הראשונה ראיתי אנשים שהם בעצמם ״נאבדו״, שחיו כל הזמן הזה במקום נורא כל כך. במשך כמה ימים הייתי כאובה ולא יכולתי להמשיך בחיים כרגיל, זה גרם לי לראות הכל קצת שונה במיוחד שאני יודעת שבעוד שהם חזרו ישנם עוד נשים, גברים, ילדים, חיילים, חיילות. אחינו ואחיותינו עוד שם.
רגע שני
7.10.2023
כמה שמענו על היום הזה, אה? בכל מקום שאתה הולך אתה שומע את התאריך הזה וזה צורב מעט בלב. בבוקר קמתי מוקדם כי רק יום קודם חזרתי מחו"ל והיה לי ג'ט לג. ב-6 בבוקר נשמעה אזעקה ומביך לי לומר, אבל אפילו לא הלכתי לממ"ד. הייתי היחידה בבית והאזעקה נשמעה לי שונה. לא כרגיל. לא זיהיתי אותה ונשארתי במטבח מבלי להעיר את אחיי ואחותי. לאחר כמה שעות הבנתי את גודל האירוע והרגשתי כל כך רע על זה שאפילו לא הייתי צריכה להיכנס אל הממד, בזמן שיש ילדים בגילי שסיימו את חייהם בממ"ד שלהם. יום עבר, כולנו עוד בשוק ואח שלי בבוקר קם, לובש מדים וחוזר לצבא. פחדתי מאוד כי לא ידעתי כמה מסוכן יהיה לו שם. זאת המלחמה הראשונה שלי וממש לא ידעתי למה לצפות. יכול להיות שעוד כמה שעות כולנו נהיה בממ"ד וברחובות יהיו חיילים וטנקים, מחבלים וחמאסניקים? התשובה היא לא. לא אצלי. אבל יש אנשים בארץ שזו הייתה המציאות שלהם וזה לא נתפס לי.