שני רגעים

תיעוד נוער בזמן מלחמה

Two moments
אנונימי
נגה שפייזר
 | 
ירושלים
רגע ראשון
7.10.2023
הייתי במיטה עדיין כששמעתי את האזעקה הראשונה. הייתי מבולבלת נורא, ובכלל חשבתי שזה תרגיל. אז הבנתי שבכלל חג, ובנוסף לכך, יום שבת, אז לא הגיוני שזה יהיה תרגיל. אחרי שיצאנו מהמקלט, הדלקנו את הטלוויזיה, וצפינו בכתבות הראשונות של אותה השבת השחורה. היו עוד המון אזעקות באותו היום, אולי 7, כבר לא ספרתי בשלב מסוים. בפעם השנייה או השלישית אחותי וחבר שלה באו אלינו הביתה, כי לא פתחו להם את המקלטים הציבוריים בשכונה עדיין. כל היום הזה הייתי בהתקף חרדה תמידי, והיו רגעים יותר ופחות גרועים. אני ירושלמית, אז ברור שאני לא הייתי רגילה לאזעקות, וכמובן שלא בתדירות כזאת. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שקראו לאחי ואחותי למילואים באמצע הלילה, ואני דאגתי שאח שלי, שבתותחנים, יוצב קרוב מדי לגבול.
רגע שני
30.10.2023
הפעם הייתי בדרך הביתה מבית הספר. האזעקה תפסה אותי בכניסה לרחוב שלי. אז כבר ציפיתי לאזעקות, ואולי התרגלתי להן. החרדה לא באה מהאזעקה עצמה, אלא מזה שבפעם הראשונה בחיים שלי, האזעקה תפסה אותי מחוץ לבית, מחוץ למקום שיש בו חדר מוגן. זה לא עזר ששמעתי מרחוק את הפיצוצים של כיפת ברזל, ושמישהי לידי הייתה בהתקף חרדה, שגם הכניס אותי לאחד. לקח לי זמן להמשיך בשאר הדרך הקצרה שהייתה לי עד הבית, וכשהצלחתי לעמוד- רצתי. רצתי מרוב פחד שתהיה עוד אזעקה ואני שוב אתפס לא מוכנה.