שני רגעים

אני רוצה לדבר על בית הספר לצד המלחמה. עם פריצת הלחימה התחילו שיעורי זום. עוד מה8.10, כאשר ילדים רבים ברחבי הארץ איבדו אנשים שהם מכירים, מערכת החינוך ניסתה לתפקד באחד המצבים הקשים, אם לא הקשה ביותר שהיא הייתה בו. רגע שאני זוכר בהקשר הזה הוא החזרה לבית ספר אחרי שבועות ארוכים של זומים. בניגוד למה שהרבה הרגישו, אני חשתי עצב כאשר הודיעו שהלימודים בתל אביב חוזרים לשגרה. אני הרגשתי שהיה לי הרבה יותר אפקטיבי בזומים בתקופה הזאת, והחזרה לבית ספר פרונטלי תוך כדי לחץ כזה ואי וודאות אם מחר נבוא לשם גם או שתהיה אזעקה בכל רגע לא עשתה לי טוב. בסופו של דבר התרגלתי, אבל הרגע ה״מבאס״ שבו הבנתי שאני חוזר נשאר איתי כזיכרון מהמלחמה.

בשבעה באוקטובר התעוררתי בסביבות שבע וחצי בבוקר. הייתי אצל סבא שלי, וההורים שלי היו בסוף שבוע ביוון לכבוד יום הנישואין שלהם. הם רק נחתו בלילה לפני, והתעוררו בבוקר עם תוכניות לטיול גדול. הם קיבלו עדכונים בטלפון, ודוד שלי, שהוא טייס קרב בקבע אמר להם שלפי מה שהוא מבין קרה דבר חמור ועליהם לחזור. אני בינתיים שמרתי על קשר איתם מהבית של סבא שלי, תוך כדי שכולנו מבינים לאט לאט ביחד את חומרת האירוע. חשתי מוגן בצורה מפתיעה, ולא פחדתי במיוחד, אבל הבנתי את הרצון שלהם לחזור ולהיות איתנו.