הדוד תום הוא עֶבד ממוצא אפריקאי שחי עם משפחתו בקַנְטָקִי שבארצות הברית. האדון שלו היה אדם נעים הליכות, אך הוא נאלץ למכור אותו עקב קשיים כלכליים. במהלך הסיפור הדוד תום עובר בין כמה אדונים, עד שהוא נמכר למר לאגרי, שמתאכזר אל כל עבדיו. תום הוא אדם נוח ומאמין ואינו מוכן לגמול רעה למר לאגרי, אפילו כשמזדמנת לו האפשרות לפגוע בו, לברוח ולהשתחרר מעול העבדות.
הרייטבִּיצֶ'ר סְטוֹאוּ
סופרת בת המאה ה-19 אשר גדלה בקנטקי שבארצות הברית ועסקה בכתיבה מגיל צעיר. לאחר שנישאה חיה שנים מספר בסינְסינטִי שבאוהיו, פגשה שם עבדים נמלטים והושפעה מאוד מסיפורם. בעקבות ההיכרות שלה איתם כתבה ביצ'ר סטואו את "אוהל הדוד תום", ספר המתאר את סבלם של העבדים, והוא עורר ברחבי ארצות הברית מוּדעות לבעייתיות שבעבדות.
פעילות פותחת:
סופרת מתכוונת לכתוב על עוול חברתי ומתלבטת בין כתיבת ספר תיעודי הכולל ראיונות ומידע עיתונאי לספר שמבוסס על סיפורים אמיתיים, אך כולל דמויות ואירועים בדיוניים.באיזה ז'אנר ספרותי הייתם מייעצים לה לכתוב? עִרכו רשימת בעד ונגד לכל אחת מהאפשרויות.
שאלה לדיון:
מבקרים בעבר ובהווה האשימו את ביצ'ר סטואו בהצגה חיובית מדי של דמויות העבדים. האם, לדעתכם, יש מקום להאשמה הזאת?
כיצד הייתה ביצ'ר סטואו יכולה להפוך את הדוד תום לדמות עגולה?
פעילות מסכמת:
האנשים שקראו את "אוהל הדוד תום" והושפעו ממנו ראו עבדים בחייהם, אך רובם לא מחו על העבדות עד אז.
לפרקים נוספים:
ההסכת של המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית הופק בשיתוף עם הפיקוח על הוראת הספרות במשרד החינוך ובתמיכת קרן עזריאלי. ניהול והפקה: גליה פולק-ארביב; הגשה ועיצוב סאונד: עומר סנש; תחקיר: לאה קליבנוף-רון; כתיבה: יותם פוגל; במאי: נמרוד עציון; משחק: יאיר שפירא, רינת בנאי ותומר בן עמרם; פיתוח תוכן: איילת גרשוני.