שני רגעים

טבעתי בבריכה והרגשתי שהקירות לוחצים עליי, הבנתי שלא נשאר לי הרבה זמן ופתאום רעש חזק. מסיוט אחד עברנו לסיוט אחר. והלוואי שהסיוט הזה היה חלום. אמא העירה את האחים שלי מהר וירדנו למקלט. בהתחלה אפילו לא העלנו על דעתנו שזאת מלחמה "בטח זאת בעיה בצופרים" אמא שלי אמרה. כאשר פתחנו את הטלוויזיה ראינו חצי מסך כתום. לימים זה הפך להיות צבע שכולנו שנאנו לראות בטלוויזיה. ואז הבנו שזה אמיתי, שזה קורה. היום כאשר אני מסתכלת לאחור כל הבוקר הזה מרגיש דמיוני אבל הוא קרה ואת זה צריך לזכור ולא לשכוח.

אתמול התעוררתי בבוקר וזה הרגיש כמו כל יום רגיל, צחצחתי שיניים לבשתי בגדים ונעלתי נעליים. בדרך לבית הספר הסתכלתי על התאריך ופתאום זה הכה בי. עברו 3 חודשים ומאז אותו בוקר נורא ואיך אני יכולה להתנהג כרגיל וללכת לבית הספר כאשר ממש לידי 20 דקות נסיעה יש מלון מלא במפונים. יש כל כך הרבה אנשים שחיים את המלחמה ואני העזתי לשכוח אותה.