שני רגעים

נועם אלדמע - בשביעי לאוקטובר קמתי ביחד עם כל המדינה ב6:29 לאזעקות. הייתי כל כך עייף כי חזרתי בדיוק מחו"ל ולא כל כך ייחסתי לזה חשיבות אז חזרתי לישון. כשקמתי ב12:30 לאחר שש שעות ופתחתי את הטלפון שלי פתאום ראיתי מאות הודעות מהקבוצה של החברים ואני לא מבין מה קרה, אני מתחיל לקרוא מה שהם כותבים, שנכנסו מלא מחבלים, שלקחו חטופים חזרה לעזה משתפים סרטונים ועוד ועוד... ואני זוכר את עצמי אומר לעצמי, וואי איזה נורא תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. הייתי עצבני כל כך לא יכולתי להישאר בבית רציתי פשוט לצאת לשם ולהילחם אבל כמובן שילד בכיתה יא לא יכול לעשות את זה. אז שמעתי שיש חמ"ל תרומות בשבט צופים שלי אז הלכתי לעזור שם. ארזתי, מיינתי סחבתי ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להרגיש עוזר וחלק ממשהו גדול ממני, הרגשתי שאני עושה משהו חשוב ושם גם ביליתי את כל תחילת המלחמה. התמונה צולמה מהטלפון שלי מהחמ"ל ב7/10/23 ב17:56.

יערה - הייתי בנהריה, התעוררתי בתשע בבוקר ופתחתי את הטלפון למיליון הודעות לא ברורות מynet והמשפחה שאומרים ״אנחנו בממ"ד״, לא הבנו מה קורה. מיד פתחנו את הטלוויזיה וראינו את כל הזוועות. באותו הרגע אמרנו שחייבים לחזור למרכז לפני שיתחיל משהו בצפון. הדרך הייתה מפחידה עם תחושה של חוסר ביטחון ופחד שיתחילו אזעקות או יבואו מחבלים. התמונה צולמה ב7.10 בעשר וחצי בבוקר מהדרך חזרה מנהריה למרכז