שני רגעים

התעוררתי בבוקר הארור מכולם עם הפרצוף מופנה אל החלון. השמש כבר עלתה ועוד לא יכולתי לעכל את הרעש ששמעתי. הציפורים עפו רחוק, כאילו בורחות מהדרום. שמעתי את אמא שלי צורחת את השם של אחי הגדול. רק כשאחותי התאומה אמרה: ״אזעקה״, קלטתי שיש אזעקה. אמא שלי צרחה עלינו לקום. רצנו לממ"ד בפיג’מות. התיישבנו על המיטה שבממ"ד, וחיכינו. היה שקט כי הרגע קמנו. אני זוכרת שההורים שלי חשבו שזה סתם טעות, כי זה קורה לפעמים. אבל אני זכרתי את הציפורים. הן אף פעם לא בורחות בשעה הזו. ברגע הזה ידעתי שמשהו שונה קורה. משהו קצת יותר משמעותי מרק אזעקה. זו תמונה של החלון ביום שאחרי. אותו החלון שבזכותו הבנתי את חומרת המצב.

סבתא שלי נפטרה יום לפני כן, 18 ימים לאחר תחילת המלחמה. היא היתה בת 103 ורק כמה שבועות מחגיגת יום הולדת 104. היום היה ההלויה שלה ואנחנו קמנו מוקדם כדי להתארגן ולהגיע לבית העלמין בזמן. זו היתה ההלויה הראשונה שלי. כשהגענו היה עצוב, אבל בסך הכל הלויה רגילה. כשהגענו לרגע הקבורה אמרו דברים ובשנייה שהטקס נגמר אני הרגשתי שהולכת להיות אזעקה ומיד התחילה אזעקה. כולם ירדו לרצפה וכיסו את הראש שלהם. לאחר כמה שניות או דקות —אני כבר לא בטוחה— שמעתי והרגשתי בום ענק. כשעבר זמן מה אני הסתכלתי למעלה וראיתי שהטילים יורטו מעל הקבר של סבתא שלי. כמעין מחווה שגם בזמן הלוויה, גם אחרי הגרוע מכל, איבוד של בן משפחה, אנחנו עדיין תקועים במלחמה. הכירו, זו סבתא שלי- דינה שטרן: