שני רגעים

בשביעי באוקטובר היה יום רגיל. קמתי בבוקר, הייתי בטלפון כמו כל יום שבת. אבא שלי נכנס אליי לחדר ואמר לי שיש מחבלים, כנראה שתהיה מלחמה. אני בהתחלה אמרתי לו שהכול יהיה בסדר, לא משהו רציני. לא חשבתי שזה יגיע למצב קשה ונורא. כשאמא שלי הגיעה הביתה היא סיפרה לי מה באמת קרה ומה היה ומה יהיה. הבנתי, ועדיין נשארתי אופטימית למרות שכאב לי על כל מי שמת ועוד יותר כאב לי על המשפחות. איך אפשר להסביר להם שהילדים שלהם, שהלכו למסיבה להנות, לשתות, לרקוד, לבלות, לפגוש חברים חדשים, לא יחזרו יותר.

הייתי בהפרשת חלה. התפללתי לכל החטופים שיחזירו אלינו בשלום. היה עצוב נורא, פגשתי אימהות של חטופות וחטופים, כולן בכו והיינו אחת בשביל השנייה. הרגע הקשה ביותר היה לי שדיברתי עם אמא של חטופה, הייתי בהלם. לא באמת קלטתי שזה אמיתי, שדיברתי עם האמא. כל כך הבנתי אותה והייתי איתה הלב שלי יצא אליה כל כך. אמרתי לה שאני שולחת לה כוחות, שאני מתפללת שיחזירו לה את הבת שלה. לפני כמה שבועות הודיעו ששני גבאי שנחשבה חטופה, היא לא חטופה אלא מתה בשביעי באוקטובר במסיבה. ברגע הזה התפרקתי ובכיתי המון.