שני רגעים

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררתי מוקדם כי תכננתי לצאת לטייל עם הכלב שלי בשדות של היישוב. ממש כשבאתי לצאת, אבא שלי יצא מהחדר של ההורים ואמר לי ללכת להעיר את אחי, מפני שכנראה יקראו לו לצבא בקרוב. כשאחי ירד למטה, כבר לבוש מדים, אבי אמר ״דיברתי עכשיו עם אסף, התחילה מלחמה״. כשעה לאחר מכן אחי קיבל שיחת טלפון ממפקדו ויצא מהבית.

יום ההולדת ה-17 שלי. אחי עדיין בעזה, ולא שמענו ממנו מאז שיצא מהבית בבוקר השבעה באוקטובר. מעולם לא הרגשתי כל כך אובדת עצות כמו שהרגשתי באותו היום. התגעגעתי לאחי ונקרעתי מדאגה, ואת רוב היום העברתי בהאזנה לרדיו או לחדשות, בפחד נורא שאשמע את השם של אחי מוזכר בין שמות הנופלים. הגיע ערב, ומפני שאף אחד לא היה במצב רוח לחגיגה, ביקשתי מהורי פשוט לשבת לאכול ארוחת ערב בבית, ביחד. לפתע, קצת אחרי שהתיישבנו לאכול, הטלפון של אבא שלי צלצל. זה היה אח שלי, שנזכר שזה יום ההולדת שלי, וביקש טלפון מאחד המילואימניקים שהיום איתו, כדי להתקשר להגיד לי מזל טוב. זה היה הרגע הכי מאושר שחוויתי מאז השבעה באוקטובר, והשבע דקות שהקצה לו מפקדו לדבר איתנו, היו המתנה הכי טובה שאי פעם קיבלתי ליום הולדת.