שני רגעים

היית בבית, התלבטתי אם לישון בקומה למעלה לבד כי אחותי הייתה אצל חברות או לישון למטה, הייתה לי הרגשה שאני צריכה לישון למטה. ב-6:30 בבוקר ישנתי בסלון ואבא שלי בא להעיר אותי בבהלה ואומר ״קומי רותי קומי אזעקה״ ולא הבנתי מה הקשר ביום שבת בבוקר! חשבתי זה סתם טעות ואז אחרי כמה זמן בממ"ד והרבה מאוד אזעקות הבנו מה קרה…

שמעתי בחדשות שחייל מהעיר שלי נפל בלחימה בעזה. משפחתו כתבה שאוהל האבל כמעט ריק, וקיבלתי החלטה; אין מצב שאני לא מגיעה לחלוק לו כבוד אחרון. ביטלתי דברים איחרתי לפעולה בצופים באתי במבול, אבל שום דבר לא עצר אותי. הרגשתי כל כך חייבת להגיע לשם, הוא עזב את כל החיים שלו בשביל להגן על המדינה שהוא כל כך אהב, אז מי אני שאני לא אבוא לשבעה שלו בגלל קצת גשם? היה עצוב מרגש ומצמרר, ואני כל כך שמחה שעשיתי את המעשה הזה.