שני רגעים

יום לפני אני זוכרת שדיברנו על הטילים וכל זה והייתה לי תחושה מוזרה כזאת שמשהו הולך לקרות. בשש וחצי בבוקר קמנו כולנו למרחב המוגן ואחרי איזה שלוש אזעקות יצאנו למרפסת וראינו את הטילים, באותו הרגע הבנתי שמשהו קורה. בסביבות השעה 9 הקפיצו את אבא שלי (הוא אזרח עובד צהל) ועוד היו מחבלים על הכביש. אני זוכרת שבכיתי כל כך והתפללתי שהוא לא ילך והתפילות שלי כנראה עזרו כי הוא לא הלך אבל במשך שלושת החודשים הראשונים בקושי ראיתי אותו ותמיד פחדתי שמשהו קרה לו.

באותו היום שאיראן תקפה הייתי בקניון עם המשפחה שלי ופתאום קיבלנו את ההתראה החדשה שפיקוד העורף עשה, היינו במשך שעה בתוך הממד. כשהתחלנו לשמוע את הבומים אני זוכרת שחשבתי שעוד שנייה הולך ליפול עליי רסיס או טיל .