שני רגעים

הייתי בבית שלי ישנתי. פתאום תפסה אותי אזעקה. אחרי שתי אזעקות נוראיות הקפיצו את אח שלי הבכור לבסיס. עוד לא הבנתי בכלל מה קרה. לא מצמצתי וכבר איזה 100 חטופים בעזה. אחרי כמה ימים שהסיוט הזה המשיך, כבר הבנתי. אח שלי נלחם בעזה. בהתחלה לא סיפרו לי על זה כי ההורים שלי לא רצו שאפחד/אדאג. כל יום עוד יותר נהרגים, עוד יותר פיגועים, עוד יותר חוטפים, עוד יותר מחבלים. הקיבוצים ששרפו אותם, זה היה נורא לשמוע ילדים קטנים רועדים מפחד שהם בסכנת חיים! והתינוקות החמודים שרק רוצים להיות שמחים. עברה שנה מאז התאריך הנורא הזה. אני לא מאמינה שכבר עברה שנה. אח שלי נלחם בעזה, כבר 12 חודשים (שנה) חגגנו חגים בלעדיו, תמיד היינו בלחץ עליו, פחדנו. פחדנו שיקרה לו משהו. זה היה נורא ואני לא רוצה לדמיין מה קורה לו שם. כל מה שאני רוצה זה לחבק אותו ולהריח את המדים המסריחים שלו, אפילו לשמוע את הקול שלו. אני מאחלת שהסיוט הזה ייגמר. שכל החטופים יחזרו אמן🙏🏻

קמתי לבית ספר והרגשתי נורא. לא הבנתי איך כבר עברה שנה. זה הייתה הרגשה לא נעימה. התאריך הזה חשוב לי כדי שכל שנה עם ישראל יוכל לציין את הטבח שהיה ב7/10/23.