שני רגעים

הייתי במטבח יחד עם אמא שלי. דיברנו על המצב, ועל גיבורים שהם לא תמיד חיילים. דיברנו על רחל עוגיות, גיבורה אמיתית, ואז אמא שלי השמיעה את השיר "מה שלומך אחות" שכתבה נעמי שמר. למרות שהשיר נכתב לפני הרבה שנים הוא עדיין רלוונטי ביותר, ישבנו שתינו יחד ובכינו. אני לא חושבת שאז הבנתי שבכיתי. בכיתי את הכאב של הידיעה ושל חוסר הידיעה. את הפחד ממה שהולך לבוא.

הייתי אצל חברה שלי, עשינו משימה לשיעור נביא, לכתוב, בעקבות קינת דוד על שאול ויהונתן, קינה משלנו, על מצב, על חייל ספציפי, חיפשנו בגוגל את השירים של נתן יונתן על הבן שלו שנפל במלחמת יום הכיפורים והתחלנו לכתוב, אני חושבת שברגע הזה הבנתי כמה זה קשה, לסכם חיים של אדם בשישה או שבעה בתים וכמה לא הגיוני לשפוך חיים לתוך דף נייר וקצת קווים שחורים.