שני רגעים

אני זוכרת את אמא שלי מעירה אותי בשש בבוקר נלחצת וצועקת ״אזעקה אזעקה!״ אנחנו כבר היינו בממד ואמא ישר הדליקה חדשות. הזוועות היו נוראיות, ראו גופות, מחבלים, ומלא דם בעיקר. זה היה היום הכי חרדתי בחיי. לא יכולתי לתקשר עם אף אחד כי לא היה שום אינטרנט.

אני זוכרת את אמא שלי מדליקה חדשות של האמריקאים כי היא שמעה ששם מדווחים בלי הזעקות באמצע. והזוועות שראינו שם… בלי צנזורה ובלי שום דבר. מחבלים מתעללים. רגע חרדתי ביותר בחיי