שני רגעים

הבוקר של השביעי לעשירי היה מאוד משמעותי בשבילי. התעוררתי בבוקר והכל היה רגיל, נכנסתי לאינסטגרם לשנייה כדי לבדוק אם יש משהו חדש בעולם. והיה, כמובן שהיה. ראיתי משהו על מחבלים וטילים, לא הבנתי מה קורה, הלכתי לשאול את אמא שלי מה קורה, והיא אמרה שיש משהו בדרום, ואז שאלתי אותה איפה אח שלי, והיא אמרה שהוא הוקפץ לצבא להילחם, נתקפתי חרדה, דאגתי לו כל כך ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

באותו היום התעוררתי בבוקר ולא הבנתי למה אני לא עושה כלום. חיילים שלנו נלחמים, ואני לא עושה כלום. גם אמא שלי ואחותי הרגישו כמוני, והלכנו לארוז ולהכין חבילות לחיילים המדהימים שלנו. זה גרם לי להרגיש כל כך טוב. החטופים שלנו עדיין בעזה, החיילים שלנו עדיין נלחמים, בתים עדיין הרוסים, אבל לא היה לי מה לעשות עם כל זה, ולכן הלכתי לארז לחיילים חבילות, כי את זה כן יכולתי לעשות, והמחשבה שעשיתי את מה שיכולתי גרמה לי להרגיש טוב יותר מאשר קודם.