שני רגעים

הייתי עם חברות בצימר וחגגתי לחברה שלי יום הולדת עם עוד כמה חברות ב-6.10. באותו לילה ישנו ממש טוב אני ועוד שתי חברות שלי בחדר אחד ובחדר השני שלוש חברות אחרות, זה היה במזכרת בתיה. באותו מקום היו 4 נפילות. אמא של ילדת היום הולדת דפקה לנו בחלון חזק בבוקר כי הוא לא נפתח עד שאחת מאיתנו קמה ופתחה לה ואז שמענו את המשפט ״בואו יש אזעקות״. תוך שנייה כל אחת שמה כפכפים לקחה איזה משחק שהיא אוהבת, את הטלפון שלה ורצנו במקום זר למיגונית של הרחוב תוך כדי שההורים שלי בכלל היו בירדן ולא בבית. פחדתי עליהם כל הדרך שלא יקרה להם משהו.

נראה לי שזה היה בתאריך הזה. אני זוכרת שדודה שלי, דוד שלי ושלושה ילדם הפכו לפליטים ברגע. עברו מבית לבית אצל קרובי משפחה כי לא לא היה להם איפה לגור. לא ידעתי שהם גרים בעוטף, לא הייתי מודעת לא התעמקתי בכלל, עד שאמר שלי באה ואמרה לי שהם באים לישון אצלנו שבוע-שבועיים, אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. אומנם הבית שלהם במזל לא נפגע אבל הפחד לחזור לשם הכה בהם כל כך שזה לא היה אפשרי. אני זוכרת שלילה אחד אני ובן דוד שלי שגדול ממני ב6 שנים ישבנו ודיברנו ואז הבנתי הכל. הבנתי כל מה שקרה. הבנתי שזאת לא תהיה מלחמה של חודש חודשיים זה יותר הרבה יותר. בן דוד שלי סיפר לי שאמא שלו שעובדת בבית ספר של המועצה לימדה ילדים שבאותו זמן היו חטופים (וחלק מהם עכשיו בשמיים). לשמוע את כל זה שבר אותי ובעיקר להבין שזה היה יכול להיות בן דוד שלי