שני רגעים

האמת שאני לא זוכרת את האזעקה בשש וחצי, אמא שלי אומרת שהתעוררתי אבל הייתי חצי ישנה אז אני לא זוכרת את האזעקה, אבל אני זוכרת שקמתי נורא מוקדם והוואטסאפ שלי היה מלא בהודעות, הקבוצה של הכיתה, הקבוצה של הצופים, קבוצה של חברים, קבוצה של המשפחה ועוד הרבה יותר מידי אנשים, לא הבנתי על מה כל ההודעות והמון הודעות תפוצה בהודעות. אני זוכרת שאבא שלי היה בדרך לצפון, למטולה, אבא שלי עובד במטולה בעסק משפחתי, או יותר נכון עבד. הוא היה ממש קרוב כבר לצפון ואמא שלי התקשרה אליו ואמרה לו לחזור מהר, הוא ישר עשה פרסה וחזר הכי מהר שאפשר, אני לא בטוחה אבל אני חושבת שתפסה אותו אזעקה אני לא יודעת למה אבל התחושה הזאת הכי מלחיצה אותי, מלחיץ אותי שאבא שלי נלחץ והיה לבד ברגע הזה, אני יודעת שהוא אדם בוגר אבל אני יודעת שבכל מקרה הוא בן אדם וגם הוא מפחד ממחבלים וגם לו יש את הפחד שמשהו יקרה לו מטילים וכו'. אמא שלי כל הזמן אומרת שאין לי למה לפחד עליהם אבל אני מרגישה שאין בי את האפשרות הזאת. בשישי באוקטובר אני זוכרת ששלחתי לכל החברים שלי תמונות שלנו קטנים בשביל לעלות להם חיוך לפנים ולא העלתי בכלל בדעתי מה יהיה למחרת.

אמא שלי התנדבה בלהכין אוכל ואני ממש רציתי לעזור לה להכין אוכל אבל לא יצא לי. קצת זמן אחרי הייתי בהמון הפגנות להחזרת החטופים. החטופים והחטופות ממש נוגעים אליי וכל הזמן אני חושבת עליהם