שני רגעים

ה-7.10 היה יום ששינה את המציאות של כולנו. יום מזעזע. המון הרוגים, נפגעים, פצועים, חטופים, נעדרים. היה כאוס גדול במדינה ולא הבנו מה נפל עלינו. באותו יום הייתי עם המשפחה בחופשה באילת, העירו אותי בבוקר ואמרו לי ״מחבלים פרצו את הגדר בעזה ונכנסו לארץ, אנחנו במלחמה״. קמתי בבהלה וחשש ומיד הדלקתי חדשות. כל היום רק צפינו בחדשות, ראינו סרטונים, תמונות קשות, וגילינו על אנשים קרובים שנהרגו בקרב. היינו באי וודאות מוחלטת. כל אחד פתאום נראה חשוד. מפחיד להסתובב ברחוב, ומפחידה המחשבה של ״איך נחזור הביתה?״. יום למחרת יצאנו מאילת לכיוון חיפה. היה חשש, אבל הדרך שבה נסענו הייתה בטוחה. בסוף הגענו הביתה בשלום, אבל אם חשבנו שהסיפור נגמר, אז לא. הסיוט רק התחיל.

חנוכה. ביום ראשון, ה-10.12.23 הדלקנו נר רביעי של חנוכה. חג החנוכה נורא חשוב לי והיה עוד יותר חשוב בזמן המלחמה כי זה חג שמאיר, מביא תקווה, וציפיות. אני זוכרת שבאותו יום התפללנו להשבת כל החיילים הביתה בשלום ולהחזרת החטופים. זה היה רגע משמעותי. לעמוד מול נרות החנוכייה, להתפלל לשלום, לקוות ולצפות לטוב.