שני רגעים

בוקר טוב! בשמונה ורבע התחילו אזעקות. בירושלים? זה הגיוני? מצחיק… כנראה זה תרגיל. אני יוצאת למרפסת בבלבול, ורואה את כל השכנים מביטים החוצה בשאלה. אני מחליטה מלא לקחת סיכון, ובחשש מעירה את כולם, מכניסה את כולם לממ״ד, החדר שלי. כולם מבולבלים, לא מבינים למה הערתי אותם. בום! מה? זה היה נפילת טיל? …. 30 דק׳ אחרי... כולם יושבים מסביב לשולחן, אחרי עשרות אזעקות ומנסים לעכל את מה שהרגע אבא סיפר לנו. אנחנו במלחמה, נהדר! כי זה מה שהייתי צריכה לתחילת שנה בחטיבה. אבא מעדכן אותנו על המסיבת נובה ברעים, על החטופים, וזה לא נשמע לי הגיוני. איך זה… מה? ראיתי את אמא הולכת לצד ומתקשרת להורים שלה באוסטרליה. דוד שלי, הקפיצו אותו והוא מתחיל להתארגן לצאת עם הנשק והכל. ואני? אני לא מעכלת את מה שקורה פה. אני יודעת שהבני דודים הולכים להישאר אצלנו הרבה זמן, הם גרים בדרום ולא יכולים לחזור עכשיו… וואו, לא דמיינתי את החג הזה ככה.

אני יושבת בבית ספר ומנסה להתרכז. על מה אני רוצה להתפלל? ברור, אני רוצה שננצח, שהחטופים יחזרו, שכולם יירפאו, וכל זה... אבל משום מה, זה לא נוגע לי. אפילו שאח של ילדה מהבית ספר נהרג במלחמה. ואז אני חושבת עליה. איך היא חיה בלי אח? האח האהוב, שמצחיק אותה, ומשמח אותה, ושם בשבילה? אני מחייכת חיוך קטן, יודעת על מה אתפלל. אני משפילה את מבטי אל הסידור ומתפללת בכוונה. אני התפללתי שאף ילד או ילדה אחרים לא יעברו את מה שהיא עברה.