שני רגעים

קמתי בבוקר של ה-7.10 ובאותו הרגע נשמעה אזעקה, ושמעתי שיש מלחמת פתע. פתאום שמעתי מאמא שלי שדוד שלי במסיבה, חשבתי מסיבה בתל אביב והסתבר שהוא היה בנובה. לא ידעתי מה זה וגיליתי שדוד שלי בורח ממחבלים ושאמא שלי שומעת יריות. הרגע הזה שינה אותי. הפחד שלי התגבר עד כדי כך שלא יצאתי שבועיים וחצי מהבית. אחרי שדיברתי עם דוד שלי שאני אוהבת אותו מאוד נרגעתי. הרגע הזה היה בשבילי סימן כמה חשוב להודות ולאהוב לאנשים שקרובים אלינו כי זה לא מובן שהם איתנו.

הייתי בבית ספר, עשינו הפרשת חלה ובאותו היום היתה הפעימה הראשונה של החזרת חטופים. התפללנו שיחזירו אותם בריאים ושלמים. עברה לי מחשבה בראש מה אם היו חוטפים אותי או את אמא שלי, או את דוד שלי שחברים שלו מתו ונחטפו, באותו רגע פרצתי בבכי והודיתי שאני חיה ונושמת. העולם הזה לא מובן מאליו. אני מודה על זה שאני פה בארץ שלי חיה ונושמת, כי זה באמת לא מובן מאליו.