שני רגעים

ב- 7/10 בבוקר התעוררתי כרגיל, פתחתי את הטלפון והנה הודעות רצות על מה שקורה בדרום. אבא הפעיל את הטלוויזיה... הייתי בהלם ממה ששמעתי וראיתי בחדשות... מיד פרצתי בבכי ובמיוחד כששמעתי "זוהתה חדירת מחבלים". זה כל כך הפחיד אותי, איבדתי את הבטחון. אומנם הוריי ניסו להרגיע אותי אך לא ישנתי כל הלילה. ביום למחרת, פחדתי לצאת החוצה, כל הזמן הרגשתי שהם מגיעים אלינו הביתה.

בתאריך זה ציינו את היום ה-100 לתחילת המלחמה ולחטופים השבויים בעזה... בבית הספר כל כיתה הכינה שלט איחולים למשפחות החטופים ולזכרם של כל הנופלים מאז פרוץ המלחמה. קיימנו טקס לכל הכיתות ופעילות איחולים לחזרתם של החטופים שהלב שלנו שבוי איתם בעזה.