זה היה יפהפה.
כמו קפלים בשמיכת משי דקה, בדפוס שמשקף את הגלים שמתחתיו, נמתחו אלומות האור לאורך הרקיע. השמש צבעה כל פס, כל שובל, בגוון הייחודי רק לו. ביניהם העננים, כאילו הופרדו בכוח זה מזה, נפרשו כמו רשת החובקת את העולם כולו. השמיים אף פעם לא יראו כך שוב, חשבתי.
זה היה יפהפה.
הרגשתי את החול החם בין בהונותי, ולא כאוסף גרגרים, כמו נוזל צמיגי הנדבק לעורי הלח.
מולי, כאילו שלחה את זרועותיה, השתקפה השמש על פני המים, ויצרה נתיב מואר אל האופק.
זה היה יפהפה. באמת ובתמים. אז למה לא הרגשתי נחת?
ראיתי את זה בסרטים עשרות פעמים. הדמות יושבת על החוף, החול החם נוזל ומתפתל בין בהונותיה כבעל רצון משלו, וזו נושמת לרווחה.
השמיים צבועים אלפי גוונים של כתום וסגול, והיא, בקלות מעוררת קנאה, מתפעלת.
כה פשוט זה נראה בסרטים.
אז ישבתי וניסיתי להתפעל. באמת שניסיתי! אבל הצלחתי לחוש רק פחד. אם אפילו השמיים זמניים, חד פעמיים, מה אני? אולי מחר אני אמות, השמש של יומי תשקע בפעם האחרונה, ואני לנצח אהיה שרוי בחשכה... כה פשוטה ומבעתת נוטה להיות האמת.
אז החלטתי שעדיף שהשמיים יקפאו. המחר אף פעם לא יגיע,ואני אמשיך לשבת פה. אלמד כל פרט של כל ענן, כל קיפול וכל שבירה של כל קרני האור, עד שאכיר את השמיים טוב משהכרתי את עצמי. אז ארגיש נחת. אז אוכל לשבת על החול החם, תחת גווני הכתום והסגול, ולדעת שאיתי נמצאים השמיים. לאן שלא אבחר ללכת, יהיו שמורים בתוכי, לנצח.
כן, כך עדיף. שהשמיים יקפאו. הייתי בטוח בכך... אני חושב, אבל אני כבר לא זוכר... כי זה היה אתמול, והיום זה כבר מחר, והשמיים כבר לא נראים אותו דבר.
