"פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי ישנם שני דרכים: האחת קצרה וארוכה והשניה ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה." (ע"פ התלמוד הבבלי, עירובין, נג, ב)

מוריה ישבה באוטובוס הריק, נשענה על החלון והביטה החוצה.

האוטובוס נעצר, "תחנה אחרונה" הזכיר לה הקרוז. היא קמה בעייפות וירדה מהאוטובוס.

התחנה הייתה ריקה מאדם. לא, הינה, יושבת פה ילדה קטנה, הילדה הזו מוכרת לה מאיפשהו...

אבל זה לא משנה, לא בשביל הילדה הזו היא הגיעה עד כאן.

...

היא הגיעה עד לכאן בשביל נעמי.

נעמי, שפעם הייתה הכל בשבילה, ואז עזבה ונהייתה סתם אחת.

נעמי, שפתאום אחרי שלוש שנים, כשמוריה הבינה כמה היא רחוקה ממנה, התמלאה בעצב.

נעמי, שבגללה ובגלל הצחוק שלה - שפעם היה חלק חשוב מחייה של מוריה - בחרה לצאת לדרך.

נעמי שבגללה עלתה על הקו הזה. כי נעמי הייתה אמורה לחכות לה כאן.

כלומר- כך הבטיחה לה הילדה הקטנה.

היא לא הייתה בטוחה מאיפה הילדה הזו צצה בכלל, או מאיפה הכירה את נעמי, אבל כשמוריה עמדה מבולבלת בתחנת האוטובוס הילדה הזו הייתה כמו חבל הצלה.

התחנה הייתה בקושי כמה מטרים לאחר תחילת דרכה של מוריה, יצאו ממנה רק שני קוים שמוריה לא הכירה והיא לא ידעה מה לעשות עם הבחירה הזו שהופיעה פתאום משום מקום. ואז היא שמעה קול ילדותי אך בטוח בעצמו שאמר "שתי הקוים מגיעים בסוף לאותה התחנה, ונעמי שם". כשהרימה את עיניה ראתה ילדה קטנה. לפני ששמה לב שהיא עושה זאת, מוריה שאלה "אבל איזה קו הוא הקצר?". הילדה לא ידעה לענות, ונראתה מוטרדת מכך.

בסוף מוריה עלתה על הקו הראשון שהגיע. הילדה נשכחה מליבה.

...

בתחנה השוממת לא נמצאה זו שמוריה חיפשה בעיניה כבר בפעם הרביעית. היא גם לא מאחורי התחנה, ולא בשדות מאחוריה, או בקצה השביל המרוחק.

'איחרתי' היא חשבה 'הנסיעה הזו לקחה לי הרבה יותר זמן ממה שהייתה אמורה'.

כשלא מצאה את נעמי בעיניה בפעם החמישית היא נאנחה ביאוש.

פתאום מוריה שמה לב שהילדה מביטה בה במבט מעט מוטרד, אולי היא צריכה עזרה, בכל זאת היא ילדה קטנה.

בצעד קצת אמיץ היא מניחה את היאוש שלה בצד ושואלת את הילדה "צריכה עזרה? את מחכה למישהו?"

"כן" הילדה עונה כאילו נעורה מחלום "לך"

"לי?" מוריה בטוחה שראתה את הילדה הזו כבר איפשהו..

"כן, יש לי תשובה בשבילך"

"תשובה... בשבילי?" נו, היא חייבת להיזכר מאיפה הילדה מוכרת לה.

"לגבי מה ששאלת על קוי האוטובוס, יש לי תשובה- קו אחד מגיע מהר לתחנה, ומגיע לאט אל נעמי. הקו השני איטי אך תפגשי אותה מהר."

ואז מוריה נזכרה: היא נזכרה בילדה הקטנה מתחילת הדרך. היא נזכרה בתחילת הדרך. ניזכרה למה יצאה לדרך, ורק לא הצליחה להיזכר למה עלתה דווקא על הקו הזה.

היא רצתה לשאול את הילדה "איך הגעת לכאן כל כך מהר?" אבל במקום שמעה את עצמה שואלת בטבעיות: "אז על איזה מהקוים עליתי?" וכאילו משהו בסיטואציה הזו בכלל היה הגיוני הוסיפה "ואיפה נעמי?"

הילדה היססה לפני שענתה "עלית על הקו שמגיע מהר אך איטי"

"ואיפה נעמי?" שאלה שוב, בתחושה חזקה שבחרתי בקו הלא נכון. "היא לא הגיעה?"

הילדה צחקה "וודאי שהיא הגיעה, היא מחכה לך בקצה הדרך כבר זמן רב"

"אבל… קצה הדרך זה כאן".

"נכון."

"אז איפה היא?"

"בקצה השני…"

"כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין ולא ניתן להיכנס אל העיר. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני, הלוא אמרת לי שדרך זו קצרה! אמר לי: ולא הוספתי ואמרתי שהיא ארוכה"? (ע"פ התלמוד הבבלי, ערובין נג, ב).

‍