שכבתי פצועה ומדממת בין הרי השחור המרחפים מעלי. רגלי הכואבות שכבו על האדמה, וידי שרפו כמו להבה המשתוללת בגעש. ראשי כאב והסתחרר, עצמותי היו סדוקות ועורי בער ונשרף. אך רק הלב באופן מוזר, לא נחבל. המשיך לפעום. פעימות קצרות, חדות, כמו שעון, סימלו לי את הזמן שעבר. בטוחה הייתי כי עוד רגע גם הן ידמו, הרי זה הסוף. אך הלב המשיך לפעום. ואני ממשיכה לשכב על האדמה, ומתפללת לעזרה. שמישהו יבוא ויושיט לי את ידו. יחבק אותי חזק, יאחה את כאביי, את פצעיי. אך אף נפש חיה לא נענתה. ואני נשארתי שוכבת על האדמה הלוהטת. והרי אם לא מישהו, שאני אלך. שאני אברח. שאני אקום ואעוף כציפור חופשיה הרחק מכאן. אך אני המשכתי לשכב על אדמת הלהט. איך הגעתי לכאן? שאלתי נפשי בקול עמום ויבש, אך  היא שתקה, סירבה לענות. זמן מה עבר, העלתה התקרבה בבואה ומרומי השמיים החלו להיצבע בגוון כהה. משב רוח קריר ליטף את גופי. חלחל בו, וזרם דרך פצעיי. לפתע נזכרתי. בפתאומיות, נזכרתי. ברגע שבו רגלי דרכו לכיוון האוטובוס, ועד הרגע בו נפלתי בחוזקה בו עצמות גופי נסדקו, וגופי החל מדמם.

זכרתי את גופי מתקדם אל עבר השביל המסומן במפה שהייתה בידי, והתחלתי ללכת. לאט, לאט למרגלותיהם של הרי החול הכהים, הרגשתי כי המחשבות החדות שדקרו את ראשי, נעלמות אחת אחרי השנייה. לפתע אוויר ההרים פרץ את סכר הפחד, ואני יכולתי סוף סוף לשאת אוויר לנשימה. השביל החל להתקצר ונעצר מול הר גבוה ואיתן, הנטוע באדמה ומראה את נוכחותו למרחקים. הבטתי אל ההר העומד מעליי, וליבי ביקש שאטפס אליו. נחושה הייתי להגיע אל הפסגה, לנשום את אוויר המרום לריאותיי ולהמשיך להרגיש את תחושות השלווה והביטחון שנכחו בי מאותו הרגע בו רגלי דרכו על אדמת החול המתפוררת.

אך בדרך לעליה התלולה, הפחד אמר לי לעצור. לחכות. נקשר אלי חזק, עטף ולא עזב. ואת הרגלים אחזו חברתו, החרדה. היא התלפפה בין רגלי הדקות ולא עזבה. ואני, כפותה אליהם עוצרת, ולא יכולה להמשיך ללכת. הם אחזו בי כל כך חזק עד שכמעט שנפלתי. כמעט שנשברתי. כמעט שבכיתי. כמעט שוויתרתי. אבל לא הייתי מוכנה. העלייה החדה הייתה מולי, ואני לא הייתי מוכנה לוותר. והחלטתי, שפעם ראשונה בחיי התמים, אעמוד אל מול הפחד ואסתכל לו בעיניים. אראה לו שהוא לא יכול לנצח אותי שוב. שזהו. שהוא ניצח אותי מספיק, ועכשיו הגיע תורי להראות לו. הגיע תורי לנצח. אך הוא בשלו. יחד עם חברתו, לופתים הם את גופי בחוזקה ומטליו ארצה. עצמותי נשברו ודם ניקז בשצף, מתערבב עם אדמת החול. עייני סגורות והעלייה אל הפסגה, שנראתה כל כך קרובה, התרחקה מגופי כשנים של אור. בעודי שוכבת פצועה ומדממת, הבנתי שהפחד ניצח שוב. ואין ביכולותיי להביס אותו. הרי הוא כל כך גדול וחזק, ואני כנמלה לידו. בעודי ספונה בין סלעי ההרים, חשבתי כי כנראה לעולם לא אוכל להמשיך בדרכי לפסגה, וכי אני כנועה לפחד. וכמה שאתחנן, אבכה ואצעק, הוא יישאר בשלו. ילפות אותי חזק ולא יעצור.

‍