השלכות של תקווה
חבטות המגפיים על המדרכה השבורה מהדהדות ברחבי הרחוב המלוכלך כשדמות כחושה ממהרת לחצות אותו. נער צעיר שקפוצ'ון מכסה את ראשו מתהלך בכבדות ברחוב השקט. הוא שותק, מאזין לרחוב. הקולות היחידים שהוא מצליח לקלוט במקום האפרורי הזה הם רשרוש כנפיי יונה פה ושם ויללות של חתולי רחוב. השמש מזדחלת לאיטה במעלה השמיים החיוורים ואין רוח אך האוויר צונן והנער נאלץ לחבק את גופו הרועד בזרועותיו בניסיון להתחמם. הילקוט מקרקש על גבו כשהוא פונה פנייה חדה כשהדרך מתעקלת פתאום שמאלה, וחוצה את הכביש, אף על פי שהרמזור עדיין אדום. גם ככה אין מכוניות. השעה אינה מוקדמת אך הרחוב המוזנח עדיין ריק מאדם משום שאין כאן דבר מלבד שורות של בתים ישנים ומתפוררים. ברובם מתגוררים אנשים זקנים ששורדים מהשאריות הזעומות של הפנסיה, מחכים למותם הבלתי נמנע. בעוד הנער מתקדם בדרכו הוא מתחיל לשמוע במעומעם את קולות המכוניות של העיר. הוא עוצר, טומן את פניו בכפות ידיו ועוצם את עיניו בחוזקה. הוא לפתע מרגיש מותש, כאילו כל טיפת אנרגיה נסחטה מגופו. הוא לא רוצה להמשיך ללכת ולא בגלל שהוא לא מסוגל. לפני כמה שבועות בית הספר ביטל את ההסעות בגלל איזו בעיה עם חברת האוטובוסים ועדיין לא החזירו אותן. הנער מרגיש קצת יותר בטוח במאורה החשוכה שיוצרות ידיו, הרבה יותר בטוח משירגיש בבית הספר. רק מעצם המחשבה על כך הוא כמעט יכול להרגיש את המבטים ננעצים בגופו, לשמוע את הלחישות מזדחלות סביבו. אין בו אף לא שמץ קלוש של רצון להיכנס לכיתה, בבגדים מאתמול, להצטנף בשולחן שלו, להקשיב ללחישות הנבזיות, להיות הילד המשונה שהולך שני קילומטרים כדי להגיע לבית הספר. אם הוא רק היה יכול לנסוע באוטובוס, אבל אמא אומרת שאי אפשר, צריך לשמור את הכסף לאוכל. כאילו שאי פעם יהיה להם מספיק ממנו. הוא מסיר את ידיו מפניו ומותח את אצבעותיו הרזות ומתבונן בהן. הוא לא יכול אלא לכעוס על זה שאף פעם אין להם כסף, לכעוס על אמא שלו. אמא שלו, שמכריחה אותו ללמוד אפילו שעזבה את הלימודים בעצמה כדי לברוח עם גבר שהתאהבה בו ושנטש אותה ברגע שנכנסה להריון, משאיר אותה בארץ זרה עם תינוק בן יומו וללא השכלה או כסף. הוא נזכר בפעם ההיא שהוא שאל אותה על המשפחה שלה כשהיה ילד והיא סיפרה לו על ההורים שלה, אנשים שגרים רחוק מעבר לים בבית עם שלוש קומות ומרפסת. הוא זוכר ששאל אותה למה הם לא נוסעים אליהם, אנשים עם בית כל כך גדול חייבים להיות עשירים. "הם לא רוצים אותנו" היא אמרה לו "אבל זה בסדר, אנחנו לא צריכים אותם. נכון רועיקי?". באותו היום הוא כעס עליה משום שלא הבין למה היא לא פשוט מדברת עם ההורים שלה, למה היא מניחה לו ללכת לישון בבטן מקרקרת. באותו הלילה הוא העמיד פני ישן כשהיא נכנסה לחדרו והוא שמע את קולה מייבב "אני לא אתן לך לחזור על הטעויות שלי". שנים שהוא לא חשב על זה. היא חושבת שאם רק ילמד הוא יצליח בחיים. היא הצליחה לדאוג לו להשכלה. ואז הוא מבין. זה חשוב לה, שהוא יקבל את העתיד שהיא לא זכתה לו. הוא מזדקף וממשיך ללכת, לא בגלל שהוא רוצה אלא בגלל שאין לו שום מקום אחר ללכת אליו ואולי, רק אולי, אם רק ימשיך ללכת הוא לא יגמור כמוה. בשבילה.
