יום אחד, לאחר חמישים שנות קיום, הוא חרט מעגל בחול והתיישב בתוכו. כל חייו סחב על גבו סלע. הסלע היה עצום מימדים וכבד מנשוא, ובכל זאת, נשא אותו על גבו השברירי. בהתחלה היה הסלע קל כנוצה, אך עם חלוף השנים החל להכביד עליו יותר ויותר, עד שהיום התמוטט עליו כליל. כל חייו החיים התנכרו אליו, וכעת, בתוך המעגל, החליט להתנכר אליהם. כל חייו גופו הכביד על נפשו, נפשו הכבידה על גופו. הכל היה קשור בקשר לא מובן, לא הגיוני. הכל הכאיב לו עד לשד עצמותיו. כל חייו האש שרפה אותו, וכעת החליט לשרוף אותה. הוא לא רצה למות, לא, אך הוא דחה את כל הווייתו, התנגד לה בכל מאודו. הוא לא ישב עד ש… כמו חוני המעגל, הוא פשוט ישב בתוך המעגל הטמוע עמוק בחול. הוא גם לא דרש. כל חייו המים הרטיבו אותו, הרוח מנעה ממנו להתקדם לעבר, וכעת אמר בליבו שמגיע להם להיענש על מעשיהם השפלים בכך שיימנע מהם, יתנזר מהם, ידחה אותם בכוח.

הוא ישב במעגל יומיים, שלושה, חודשים, שנים.

הוא כבר היה מבוגר כאשר החיים הפסיקו להיאבק איתו.

"בוא" הם קראו לו במתקתקות. הוא היה אדם נוטר טינה, ולאויביו הגדולים ביותר לא סלח אף פעם. כאשר הוא שמע את החיים לוחשים באוזניו מנגינות, הוא הפנה אליהם את גבו, כפי שנהג לעשות תמיד.

היה במעגל מספיק מקום גם בשבילו וגם בשביל החיים, והם נכנסו לתוכו.

כך הם ישבו יום, יומיים, חודש. החיים לא דיברו, לא דחקו בו.

ואז, כעבור זמן מה, החל להסתובב לכיוון החיים, כל יום עשה צעד קטן, הפנה את גופו אליהם עוד קצת ועוד קצת, עד שלבסוף, כאשר השלים סיבוב מלא, הביט על החיים במלואם.

‍