שמי תום, אני בן 12, יש לי שיער חום , אני גבוה ומשחק כדורסל, בבית הספר אני לא מצטיין ולא גרוע, אני אוהב משחקי קופסא והכי אוהב את הבדיחות של סבא.

כל שבת אני הולך לסבא, אנחנו בקשר טוב, אוהבים לדבר והוא מספר לי בדיחות ומצחיק אותי.

שבת אחת בצהריים ירד גשם זלעפות, כשהגעתי סבא פתח לי את הדלת, שם עליי מגבת והכין לנו תה ועוגיות, התיישבתי על הספה בסלון וראיתי שרשרת שמורכבת מחרוזי זכוכית כתומים וזוהרים על שולחן העץ. הרמתי אותה "אל תיגע" אמר סבא, "מה זה?" שאלתי "אבי נתן לי אותה לפני שעליתי לישראל מעיראק, שמרתי אותה כל הדרך, רוצה שאספר לך על דרכי לישראל?" שאל "כן" עניתי בהתלהבות, הוא התיישב על הספה והתחיל לספר "כשהייתי ילד לא הלכתי לבית הספר, עזרתי לאבי עם מפעל העוף, הסתובבתי בערים וחילקתי אספקה של עופות.

כשהסתובבתי בערים שמעתי על פרעות שמתוכננים נגד יהודים.

בתקופה הזאת תכננתי בריחה מעיראק ועלייה לישראל, היו לי הרבה חברים ומכרים מערים שונות בהם נעזרתי כדי לדעת על מקומות בהם אוכל לעבור מבלי להיתפס ולארגן לי משאית כדי לעבור את הגבול.

התוכנית שלי הייתה לצאת מבגדאד, לנסוע במשאית לגבול עם ירדן, לחצות את המדבר ברגל, להגיע לאירביד ומשם לישראל" סבא לגם מהתה והמשיך "אחרי מספר ימי תכנון החלטתי לצאת לדרך, לקחתי סדין ובתוכו גלביה, כאפייה, בגדים בסיסיים, קצת כסף ונפרדתי ממשפחתי, אבי הוציא מכיסו שרשרת והם בירכו אותי. אותה שרשרת ליוותה אותי עד לישראל, בגלל זה היא כל כך חשובה לי" הוא אמר וחייך כאילו זה מזכיר לו זיכרונות טובים. " ההחלטה לעזוב את בית הוריי לא הייתה פשוטה עבורי כשאבי נזקק לעזרתי עם מפעל העוף. יצאתי לדרך בשעות המוקדמות של הבוקר, היה חשוך וריק, התכסיתי בכאפיה והתגנבתי בזהירות לסמטה שם חיכתה המשאית, הנהג סימן לי להזדרז, קפצתי לחלק האחורי של המשאית והתחבאתי בין הארגזים, המשאית החלה לנוע, הייתי מוצף מחשבות ונרדמתי. הנהג בלם בפתאומיות, הצצתי וראיתי את השומר פותח כמה ארגזים, הוא התקרב לכיווני והרים את הארגז שמעליי. הוא משך אותי החוצה, שם עליי אזיקים ולקח אותי למעצר, נחרדתי.

עמדתי לדין על ניסיון בריחה מהמדינה ועריקה מהצבא, בית המשפט הזהיר אותי שאם אנסה לברוח בשנית אקבל עונש חמור ושחרר אותי.

לאחר יומיים יצאתי שוב לדרך, לקחתי את חפציי ועליתי על המשאית בנמרצות. המשאית התקרבה לגבול, בתיאום עם הנהג עליתי על גג המשאית. שמעתי את השומרים בודקים, לאחר זמן שהרגיש כמו נצח הם אישרו למשאית לעבור לירדן. משם המשכתי ברגל במדבר הירדני, סבלתי מחוסר מזון ומים, היו סופות חול וקור נוראי, ההליכה הייתה קשה מאד ומתישה אבל לא התייאשתי. בסוף הגעתי לעיר אירביד שם שהיתי כמה ימים, הצטיידתי באוכל ומים ויצאתי לדרך לישראל.

עברתי את נהר הירדן בסירת קאנו, עוד רגע אני שם עודדתי את עצמי.

כשהגעתי פרצתי בבכי והודיתי לאלוהים שעזר לי בדרך. חיבקתי את השרשרת ואמרתי "תראה אבא הגעתי לישראל". התגוררתי במחנות עולים בקיבוץ בית השיטה" אמר סבא וראיתי על פניו שהוא מתרגש. "בקיבוץ למדתי קרוא וכתוב, לאחר כמה שנים עברתי לחיפה, עבדתי, הקמתי משפחה ובניתי בית"

חייכתי לסבא, חיבקתי אותו, סבא פנה אליי ואמר "אני רוצה לתת לך את השרשרת למזכרת".

מאותו יום הערצתי את סבא על הדרך שעבר ורצונו העז להגיע לישראל.

‍