הדרך האדומה
היא פוסעת בדרך האפר, רגלייה מזיזות אבנים קטנות וצעדיה מהדהדים בדרך השקטה.
בראשה חולפות מחשבות על תקופה אחרת בחייה, תקופה שבה הצבע האהוב עליה היה הצבע אדום.
בתקופה הזו, בכל פעם שראתה את הצבע אדום חשבה על רעפי הבתים בקיבוץ, על השבילים האדומים בבית הספר, על הטרקטור האדום של סבא שלה ועל הדרך האדומה.
הדרך האדומה הייתה המקום האהוב עליה. הדרך נקראה כך על שם מרבדי הכלניות שצמחו בצדדיה בחורף ומילאו את הנוף בצבע אדום.
הדרך הייתה קרובה לביתה ולכן הייתה מגיעה אליה לעיתים קרובות.
בימי החורף היא הייתה הולכת עם משפחתה כל שבוע לדרך האדומה, ומידי פעם היא הייתה מגיעה לדרך לבדה.
משפחתה אהבה את הנוף ואת האוויר הנעים, אך כשהיא הייתה בדרך האדומה היא אהבה עוד דבר, היא אהבה את תחושת האושר שהדרך גרמה לה להרגיש.
הדרך האדומה הייתה המקום שבו הרגישה חופשייה באמת, באוויר הפתוח ובנוף האדום. וגם מוגנת, מוגנת מהעולם בין אין סוף כלניות.
לפעמים היא הייתה יורדת מהדרך ורצה בין הכלניות, נותנת לשערה להתבדר ברוח הקרירה. היא אהבה שהכלניות עטפו אותה מכל כיוון, כמו חיבוק, וגם את התחושה שהכלניות מפנות לה מקום בניהן, נותנות לה מקום לצמוח, ביחד איתן.
לפעמים היא הייתה רק יושבת בצד הדרך בסמוך לכלניות ושואפת בתענוג את האוויר הצח.
בימי הקיץ היא הייתה מגיעה לבדה. משפחתה לא ראתה את הטעם בלהגיע לדרך האדומה כשהיא ריקה מכלניות והנוף היחיד שנראה לעין הוא האדמה היבשה וחסרת החיים.
היא הייתה אוהבת להגיע לשם בימים אלו מפני שידעה שבחורף הבא יצמחו שוב כל הכלניות, ידיעה זו גרמה לה לראות את היופי באדמה היבשה שהופכת כל חורף מחדש למקום קסום.
היא ממשיכה ללכת בדרך האפר השקטה בעוד שעינייה נישאות אל שלט עץ שעליו כתוב: 'הדרך האדומה', על שפתייה מתגנב חיוך בתגובה לאזכור הצבע אדום, אך היא נזכרת שהתקופה הזאת בחייה נגמרה. עכשיו היא כבר לא מסוגלת להביט בצבע אדום מבלי שיעלו בראשה זכרונות שרצתה לשכוח ומחשבות שרצתה להשתיק.
הצבע אדום כבר לא מזכיר לה את הרעפים, את שבילי בית הספר או את הטרקטור של סבא, הצבע אדום מזכיר לה דם. הצבע אדום מזכיר לה את צמד המילים "צבע אדום" שאחריו מגיעים קולות פיצוץ. הצבע אדום מזכיר לה כאב, חוסר אונים ופחד.
הצבע אדום עדיין מזכיר לה את הדרך האדומה – זאת הסיבה שהיא פוסעת בה עכשיו, אז זו כבר לא אותה דרך אדומה.
הדרך האדומה כבר לא גורמת לה להרגיש אושר. הדרך האדומה גורמת לה להרגיש חוסר ביטחון, היא כבר לא מרגישה חופשייה ומוגנת בדרך האדומה, היא אפילו לא יודעת אם בחורף הבא הכלניות יצמחו מחדש.
היא חזרה לדרך האדומה מסיבה אחת, היא באה להיפרד. להיפרד מהתקופה שבה הצבע האהוב עליה היה הצבע אדום.
היא ידעה שלא תוכל להיפרד מהתקופה הזו מבלי לבקר עוד פעם אחת אחרונה בדרך האדומה.
אחרי שסיימה להתהלך בדרך אדומה, היא הסתובבה והתחילה לחזור, כשלפתע ראתה נקודה אדומה מבצבצת מתוך האפר. היא התקרבה וראתה פרח קטן, כלנית קטנה ואדומה, ואז ידעה שאולי, רק אולי, יש עוד תקווה.
