הם אומרים שצריך להתרכז בדרך ולא בתוצאה,

חשב לעצמו מר מנדלבאום.

שערותיו האפורות מסורקות הצידה ומקל ההליכה שלו נוקש על רצפת השיש.

בדרך כלל מר מנדלבאום היה פורס לעצמו פרוסת לחם זיתים,

ומורח עליה גבינת שמנת, האהובה על סוניה.

דרכיהם הצטלבו כשהיו באוניברסיטה, ומאז היו בלתי נפרדים.

בשנה שעברה סוניה הלכה לעולמה ומר מנדלבאום היה בודד מתמיד.

ילדיו, כל אחד מצא את דרכו למקום אחר בעולם. אחד לאמריקה, אחת לאירופה.

הוא לא הבין מה רע להם כאן, בארץ ישראל, אליה הוריו התאמצו לעלות.

שאל אותם, כל זה לסתם?

אך הפנו הם גבם ועלו על המטוס.

מר מנדלבאום סובב את טבעת הזהב על אצבעו.

מדי פעם תהה לעצמו מה היה קורה אילו היה הולך קודם. או אילו לא היה אפילו פוגש בסוניה.

בדרך כלל היה מסיט מחשבתו מהנושא,

כשראה טיפות על העיתון שהחזיק על ירכיו.

הם אומרים שאלוהים פועל בדרכים נסתרות, הזכיר לעצמו.

מר מנדלבאום היה אתאיסט, ולא האמין בכוח עליון.

אביו היה מדען.

גברת סוניה הסכימה עם דרך השקפתו שלו,

אך היה לה משהו נחמד בהאחזות בדת.

מר מנדלבאום הבטיח לה שיזכור זאת כשקשה לו.

מר מנדלבאום גרר רגליו במעלה ההר,

חבריו הבטיחו לו שהטבע ירפאו.

מר מנדלבאום גלש במורד המגלשה,

מישהו בסרט שראה אמר שזה משחרר.

מר מנדלבאום רכש עוד שעון,

ספר עבה אמר שזה יגרום לו להרגיש טוב.

אך שום דבר לא שינה את דרכו שלו,

המשיך למרוח שמנת על פרוסת לחם זיתים.

כששמעתי לראשונה את הסיפור על מר מנדלבאום,

התעצבתי מאוד.

מר מנדלבאום נשמע לי אומלל,

לא הבנתי למה מגיע לו גורל זה.

אך אמי ליטפה אותי, מרחה לי גבינת שמנת, על פרוסת לחם, ולחשה לי באוזן,

שמר מנדלבאום הוא רק מטאפורה,

לכל מה

שאין.

‍