בכל בוקר צעדתי בדרכי המוכרת לבית הספר. יכולתי לצייר אותה בעיניים עצומות: מדרכה משתלבת, סדוקה בפינות, עצי פיקוס גבוהים שמשרים צל נעים על העוברים והשבים. זו הייתה הדרך היחידה שהכרתי, הדרך שלי. כל צעד בה היה צפוי, רגיל, כמו מנגינה שחוזרת על עצמה.

אבל היום – זה לא היה אותו דבר.

התחלתי ללכת כהרגלי, אבל עצרתי ברגע שהגעתי לפנייה הראשונה. השביל לא היה שם. עצי הפיקוס נגזמו עד שורשיהם, המדרכה המוכרת נעלמה ובמקומה היו גבעות של חול זהוב. שלט גדול סיפר על שיפוצים, ומתכת קרה, לבנה וריקה חסמה את ההמשך.

עמדתי שם לרגע, מופתע. הדרך שלי, זו שהייתה כמו חלק ממני, נעלמה. לא יכולתי להמשיך בה. הייתי צריך לבחור דרך אחרת.

התחלתי ללכת, בצעדים קטנים ולא בטוחים. הדרך החדשה הייתה מוזרה. מחוספסת, לא חלקה כמו פעם. כל צעד הרגיש שונה. השמש ירתה עליי קרניים חזקות, בלי הצל שתמיד ליווה אותי. מסביבי היה שקט מוזר. לא שמעתי את קולות האמהות עם ילדיהן, לא את רשרוש העלים של עצי הפיקוס או את הציפורים שתמיד צייצו ברקע.

שני קולות התעוררו בי. הראשון, מוכר וברור, ביקש: תחזור אחורה. תחפש דרך לעקוף, תחזור לשביל הישן. אבל הקול השני, שקט כמעט עד בלתי מורגש, לחש: אי אפשר לחזור. השביל הישן איננו.

רק אחרי כמה דקות הבנתי את זה. השביל הישן, הדרך שהכרתי כל כך טוב, כבר לא קיימת. הזמן שלה חלף, ועכשיו יש לי רק את הדרך החדשה.

כשהגעתי לבית הספר, עצרתי רגע מחוץ לשער. הסתכלתי לאחור על הדרך שעברתי, ופתאום חשבתי שאולי דרך חדשה היא לא בהכרח רעה. אולי היא לא רק מכריחה אותי לשנות את ההרגלים שלי, אלא גם לשנות את עצמי, לגדול.

‍