אבן דרך
מעשה באבן, אבן רחבה אשר עומדת בדממה בצידו של שביל ארוך ולא סלול, למרות שהייתה מחוספסת ולא הייתה מושכת את עייני הרבים הייתה זו אבן יחידה מיוחדת - למעשה הייתה עגומה לעיתים ואף מהורהרת... הייתה האבן נוהגת לצפות בעוברים ושבים הצועדים בשבילים, בשל גובהה הנמוך הייתה רואה אך ורק את רגליים הנעלות פוסעות... הייתה רואה, חושבת וכהרגלה תוהה.
יום אחד עברו למול האבן זוג נעליים מיושנות, הן היו פתוחות במכוון, צבען היה מאובק ודהויי והאדם אשר נעל אותן הלך באיטיות, צעדו נשמעו מתחככים בחול כשהוא מתנשף ויגע. חשבה האבן ותמהה "איזה מין זוג נעליים נדירות, מעניין לאן תלכנה ולאן עליהן לפנות? הן הרי עתיקות וודאי מרבות בנדודים ובמסעות ארוכים מאוד- הלוואי ויכולתי איתן לצעוד..."
ולפתע, הבחינה האבן בזוג נעליים משונות פוסעות על השביל, היו הן בוהקות וכלל לא שקטות.
עטורות השתיים בקישוטים בוהקים, הן היו גבוהות כאשר עקבן נישא למרחקים. שוב חשבה האבן ותמהה "איזה מין זוג נעליים מיוחדות, מעניין לאן תלכנה ולאן עליהן לפנות? הן הרי מנקרות ויפות מאוד - הלוואי ויכולתי איתן לצעוד..."
חלוף חלף הזמן והגיעה שעת בן ערביים, בין רגע שמעה האבן קול רם ומחריש אוזניים - "הקשיבו! זו היא פקודה! הזדקפו כולם למשמע ההוראה! נעלה יחדיו מהר לירושלים! קדימה, צעד, אחת ושתיים!' וכולם פוסעים בסדר אך ברעש ובמהומות , כל רגלי הצועדים סגורים בנעליים גדולות וכבדות. שוב חשבה האבן ותמהה "איזה מין זוגות נעליים מיוחדות, מעניין לאן תלכנה ולאן עליהן לפנות? הן הרי עזות וחזקות מאוד -הלוואי ויכולתי איתן לצעוד."
עבר הליל והאיר לו יום חדש, האבן הרגישה אכזבה של ממש "מבוקר עד ליל אני מביטה, רגל אחר רגל עושה כאן את דרכה ואני... מעולם לא פסעתי, לא המשכתי ואף לא...." עוד טרם סיימה לחשוב ולהרהר במכאובה הרגישה לפתע שמשהו נפל וחבט בה, היא הבחינה בזוג רגליים קטנות ויחפות - עוד לא הבינה במה מדובר ופתאום נשמעו יבבות. התבלבלה אבן אך נעצה את מבטה ופתאום נגלה לה דבר אשר לא ראתה מעודה. היו אלה זרועות שהחזיקו ברוך את הגוף הקטן שעל האדמה, הן נשאו אותו מהאדמה אל על, הרגליים הקטנות נעמדו בשנית על שביל החול ופתאום קול נעים אמר
"בוא נצעד שוב,
אתה מרגיש את החול?
בוא, תחזיק חזק
אל תפחד, אתה יכול!"
האבן רואה כיצד הרגליים הקטנות - עוזבות את מקומן ואט אט צועדות, עכשיו חשבה האבן ותמהה "הרגליים הקטנות האלו פוסעות גם הן? בדיוק כמו הנעליים הבלויות, הגבוהות, החזקות וכל מה שצעד ביניהן? אבל אלו היו צעדים ראשונים - וזאת אני רואה מתרחשים לראשונה ... זה אומר שאת הצעדים האלו אני בעצם - מלווה? אני רואה הכל, זה תפקידי, גם אם אני עומדת דום,
אני מלווה ומברכת את הפוסעים לשלום.
לכל מקום שילכו וכל פניה שעליהם לפנות - וודאי יהיה נפלא אותם ללוות!
זה יהיה מסע משותף, יחד עם העוברים ושבים. אוכל לפסוע עימם, לפחות לכמה רגעים!
ואותם צעדים ראשונים שנעשו בנוכחותי - אותם אלווה לנצח! זאת תהיה דרכי.
