"הבלדה על יואל משה סלומון" מספרת על ראשית המושבה פתח תקווה שהוקמה על ידי חבורת מתיישבים מהיישוב הישן בארץ ישראל (על הרקע ההיסטורי תוכלו לקרוא כאן, ועל הרקע הספרותי תוכלו לקרוא כאן). איך מוצאים את השילוב בין תיאוריה למעשה, בין חומר לרוח? בשיעור נבחן את יחס החברה והתרבות לערכים של רוח (לימוד, הגות, תיאוריה) לעומת ערכים של חומר (עבודה, פרנסה, פיתוח) בתקופות שונות בהגות היהודית והישראלית.
"בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תַּרְלַ"ח
עֵת בְּצִיר הָעֲנָבִים
יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים
חֲמֵשֶׁת הָרוֹכְבִים.
שְׁטַמְפְּפֵר בָּא וְגוּטְמָן בָּא
וְזֶרַח בַּרְנֵט
וְיוֹאֵל משֶׁה סָלוֹמוֹן
עִם חֶרֶב בָּאַבְנֵט."
מי הם ארבעת הרוכבים הראשונים? מה החזון שהוביל אותם?
קראו בוויקיפדיה על שלושה מבין המייסדים (ארבעת המוזכרים בשיר ואחרים שנשמטו ממנו) וסכמו מה משותף להם בשני תחומים: רקע וחזון. היעזרו בטבלה המצורפת.
מקימי פתח תקווה היו אנשי "היישוב הישן". הם האמינו שיש משמעות דתית ורוחנית עמוקה בישיבה בארץ ישראל בעבור עם ישראל כולו, אך הם היו גם בעלי חזון ייחודי לגבי החיים המעשיים בארץ ישראל. בניגוד לרוב אנשי "היישוב הישן", הם ביקשו שלא להסתמך על כספי החלוקה (כספי מגבית שנאספו בגולה כדי לממן תלמידי חכמים ועניים בארץ ישראל) ולהתפרנס בכוחות עצמם.
בהגות הדתית יש דיונים רבים על מקומו של לימוד התורה אל מול החיים המעשיים. נכיר אמרות של חז"ל שעמדו בבסיס תפיסת העולם של מקימי פתח תקווה.
את הלימוד סביב האמרות נלווה בפעילות חזותית: התלמידים ישרטטו תרשים שימקם את היחס בין חיי הרוח לחיי המעשה לאור הטקסטים הנלמדים ולפי תפיסתם.
תוכלו להקרין את הטקסטים בכיתה ולדון בהם במליאה. בסיכום הדיון הפנו את התלמידים לדף הפעילות בעקבות הלימוד (דף זה ישמש אותם גם בחלק השני של המערך).
לחלופין, חלקו את הכיתה לארבע קבוצות ותנו לכל קבוצה דף עם אחד הטקסטים. הקבוצה תלמד את הטקסט ותמלא את דף הפעילות בעקבותיו. לאחר מכן הקבוצות השונות יצמידו ללוח את הטקסט שלהם, יסבירו אותו וישרטטו את התרשים לצידו.
כדאי להקדים ולומר שבלשון חז"ל המושג "תורה" – משמעותו לימוד תורה ובכלל זה תנ"ך וכתבי חז"ל.
נציע מצגת שיתופית ו-pdf. נכין אחרי שיהיה כלי+עיצוב אחיד כך שיתאים לפעילות עם מחשב ובלעדיו.
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:
יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ [=מלאכה],
שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.
וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה,
סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן."
(משנה, מסכת אבות ב, ב)
לפי תפיסה זו, שני הדברים – רוח ומעשה – נחוצים, ונזקפת להם אותה חשיבות.
"אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה."
(משנה, מסכת אבות ג, יז)
לפי תפיסה זו, המעשה קודם ללימוד כי הוא תנאי הכרחי לו.
נשאלו חכמים:
"תלמוד [=לימוד] גדול [=חשוב] יותר או מעשה גדול יותר?
...נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה."
(תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף מ ע"ב)
לפי תפיסה זו, הלימוד קודם לא למלאכה דווקא, אלא למצוות, כי הוא זה שמביא את בני האדם לרצות לעשות דברים טובים ולהבחין בין טוב לרע.
"שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא [מסחר]
וְיִשָׂשְׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה,
וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ [מפרנס את יששכר]."
(בראשית רבה, פרשה צט, פסקה ח)
לפי תפיסה זו, המלאכה והלימוד צריכים להתקיים בעת ובעונה אחת, אבל אצל שני אנשים שונים. התורה חשובה יותר, ומי שלומד אותה זוכה, וכל צרכיו מתמלאים בידי העובדים.
בתיאוריה, מקימי פתח תקווה חונכו על מגוון תפיסות וראו במהלך חייהם שילובים שונים בין רוח לחומר בחברה הסובבת אותם. למעשה, העולם של "היישוב הישן", שיואל משה סלומון חי בו, פעל על פי התפיסה של "זבולון ויששכר": היו בירושלים חבורות לומדי תורה שניזונו מכספי החלוקה ששלחו אליהם גבירים עשירים מחוץ לארץ. עם זאת בחזון של סולומון ושל האחרים הנזכרים בשיר, לא זו הייתה התפיסה המתאימה לחיים בארץ ישראל.
"לְיַד אוּמְלַבֶּס הֵם חָנוּ
בְּלֵב בִּצּוֹת וּסְבַךְ
וְעַל גִּבְעָה קְטַנָּה טִפְּסוּ
לִרְאוֹת אֶת הַסְּבִיבָה."
התקופה היא ימי ההתעוררות הציונית באירופה. ההגות הציונית כבר עשתה את צעדיה הראשונים, והתחילו להיווצר גם תנועות מעשיות. עוד מעט יגיעו לארץ החלוצים הראשונים ויתחילו בייבוש הביצות ובביעור הסבך לקראת פעילות מעשית חקלאית. בעצם, מקימי פתח תקווה הם החלוצים הראשונים וקדמו לתנועת העלייה הראשונה.
גם בציונות התגבשו תפיסות שונות בנוגע למעמד ההגות והתיאוריה אל מול המעשה. הן הציונות המעשית של תנועת "חיבת ציון" והן הציונות המדינית של הרצל גרסו כי יש לקום ולעשות מעשה. "חיבת ציון" החלה בהכשרת פועלים ובעליות לארץ, אך הרצל גרס כי דרושה מעשיות אחרת והחל בפעילות מדינית מול מנהיגים. לעומתם, עמד אַחַד העם.
אחד העם: ציונות רוחנית אל מול ציונות מעשית ומדינית
הַקרינו קטע מהתוכנית "חדשות העבר" העוסק בציונות הרוחנית ובסופר אשר גינצבורג המוּכר כ"אחד העם".
אמירותיו של אחד העם כוונו כביקורת על הרצל, שהיה שקוע בפתרון מדיני למציאת מקלט פיזי לעם, אך היו הוגים נוספים שדגלו בפיתוח בסיס רוחני לעם היהודי ובו-בזמן קידמו במלוא הקיטור את הבסיס החומרי לקיומו. כזה היה א"ד גורדון. אפשר ללמוד עליו מהחלק הפותח של הסרטון שצפינו בו קודם לכן.
למעשה, הרוחניות אצל גורדון הייתה קשורה קשר בל יינתק לעבודת האדמה. לדבריו, החיבור לטבע הוא המעניק התעלות רוחנית לאדם, ולכן גם להפך – העמקת הצד הרוחני מגבירה אצל האדם את ההכרח בחיבור לטבע:
"האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג... יותר מזה. כל מה שהאדם מתפתח יותר, כל מה שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב ואוצר ידיעותיו להתעשר, יותר הוא זקוק להתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע. ליניקה בלתי אמצעית מתוך ההוויה העולמית..."
(אהרן דוד גורדון, "האדם והטבע", הפועל הצעיר 1927)
ע"וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי עַד הַיּוֹם
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַצִּפּוֹרִים שָׁרוֹת עַל יוֹאֵל
משֶׁה סָלוֹמוֹן."
בקשו מהתלמידים לחפש בתקשורת או ברשתות החברתיות דיון או אמירה בנוגע למקום הרוח אל מול החומר בעולם החילוני של ימינו. אפשר להציע הכוונות לחיפוש כמו סבסוד לימודי הרוח, הכוונה ללימודי היי-טק, תקציבים לתרבות וספורט אל מול בריאות וחינוך, דגשים בתוכניות של משרד החינוך (בעד הרחבת לימודי הרוח או חשיבות המדעים ועוד).
לאור הממצא שלהם עליהם לראיין לפחות שתי דמויות על דעתן בנושא: את משה יואל סלומון ודמות אחרת מחז"ל או מהציונות. הריאיון יכול להיעשות בסרטון, בהמחזה בכיתה או בכתב.
הכנה לפעילות: התלמידים יחזרו על המידע הקשור לדמויות שבחרו לראיין ויקראו עליהן מעט בוויקיפדיה. השאלות צריכות להתבסס על הטקסטים הנלמדים.
הצעות לסגנון השאלות:
