האגדה מספרת על קבוצת יהודים שספינתם טבעה בים הודו. הניצולים נסחפו אל החוף והקימו בהודו קהילה יהודית שבמשך מאות שנים לא קיימה קשרים עם קהילות יהודיות אחרות. ומה קרה בהמשך? בואו נכיר את קהילת "בני ישראל" מהודו!
היסטוריה, מיתוס או אמונה
יהדות הודו כוללת שלוש קבוצות עיקריות של יהודים שהתיישבו במהלך התקופות השונות: "בני ישראל", קוצ'ינים ובגדאדים.
כל אחת מהקהילות מקיימת אורח חיים ייחודי, ישלה טקסים משלה ומאפיינים תרבותיים-קהילתיים שונים. יהודי הקהילות שמרו על יהדותם במשך מאות השנים בהם חיו בהודו.
ליהודים בהודו היה מעמד ייחודי והם הוכרו כקאסטה נפרדת. השתלבותם המלאה בחברה ההודית המקומית ניתנת להסבר, בין היתר, משום שלא ידוע על מתחים דתיים או אתניים בין היהודים לסביבתם.
יהודי קוצ'ין, המכונים גם יהודי מלאבר, התיישבו בחוף מלאבר בדרום הודו. חלקם עסקו במסחר ובייצור תבלינים. על פי המסורת שלהם, יהודי קוצ'ין הגיעו לאזור בתקופתו של שלמה המלך.
יהודי קוצ'ין שמרו על מסורות ייחודיות כמו הקמת חופה ("מנרה") בבית הכנסת בשמחת תורה וקבורה בארון. מבנה בית הכנסת הקוצ'יני היה ייחודי: הבימה המשמשת לקריאה בתורה הוצבה בסמוך לעזרת הנשים כדי שהן תוכלנה לשמוע היטב את הקריאה בתורה.
יהודי קוצ'ין שמרו על קשר מסוים,לא רציף, עם קהילות אחרות. לעיתים התייעצו הקוצ'ינים עם חכמי ארץ ישראל, תימן וקהיר.
"הבגדדים", הגיעו להודו מבגדאד (בבל) למטרות מסחר. הבגדאדים התיישבו בעיקר בערים הגדולות כלכותה ובבומבי (היום מומבאי). הבגדאדים שימרו את מסורתם מבבל, דיברו בשפה הערבית-בבלית, התלבשו כמנהג בבל ונהגו להשיא את ילדיהם עם אנשים מקרב הקהילה. היהודים הבגדאדים שמרו באדיקות את ההלכה והחזיקו שוחטים ומלמדי תורה. הדור השני של הקהילה הבגדאדית החל לאמץ הרגלים מערביים: אימוץ השפה האנגלית, הנפוצה בהודו, חינוך ולבוש מערבי תוך שמירה על מנהגי ארץ מוצאם- בבל.
קראו את הסיפור שעובר במסורת בקרב קהילת בני ישראל:
היה זה בט"ו בשבט, שנת 175 לפני הספירה. האונייה שהגיעה לים הודו מכיוון מצרים נקלעה לסערה אדירה. בטן האונייה נבקע והיא החלה לשקוע במים. שבעה גברים ושבע נשים שהגיעו לאונייה מארץ ישראל קפצו למים ונסחפו, מעולפים, לחופי הכפר נאוגאו שבאזור קונקן בהודו, ותושבי המקום שחשבו אותם למתים החלו להכין מדורה על מנת לשרוף את גופותיהם, כמנהגם. והנה הגיע אליהו הנביא, השקה את הניצולים במים והם התעוררו מעלפונם. אליהו המשיך ועודד את רוחם, הבטיח להם שיום יבוא והם יחזרו לארצם- ארץ ישראל, ושאל להם לאבד תקווה.
קבוצה זו של יהודים היא הגרעין של קהילת "בני ישראל" בהודו. לאורך אלפי שנים היא גדלה והתפתחה, אך שמרה על מאפייניה הייחודיים ועל האמונה שיום יבוא ויחזרו לארץ-ישראל.
תיעוד היסטורי על הימצאותם של יהודים בהודו קיים מימיו של הרמב"ם (המאה ה-12), רק כאלף שנים(!) אחרי היווצרותה של קהילת בני ישראל על פי המסורת העצמית של הקהילה.
דוד, אחיו של הרמב"ם, היה סוחר שבמסעותיו הגיע עד הודו. באחת מההפלגות טבע ומת בים, והרמב"ם התקשה להתאושש מהאובדן במשך תקופה ארוכה. וכך הוא כותב באחת מאגרותיו:
"והרעה הגדולה שבאה אלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת [אחי] הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו".
לפי המסורת של בני ישראל, דוד אחיו של הרמב"ם הגיע אליהם ביקר אצלם לפני שטבע ולימד אותם תורה, הלכות ומצוות שלא היו ידועים להם.
הד לכך נמצא בתיאור נוסף של הרמב"ם:
"הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל [תורת] משה... בכל המקומות אבדה תורה... [והנה] התנדבו אנשים ושלחו שליחים וכתבו נוסחה [= שלחו ספר תורה] לכל גבול וגבול... עד הודו. אבל היהודים שבהודו אינם יודעים התורה שבכתב, ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים ונימולים לשמונה."
- לסיפור שעובר במסורת על היווצרות קהילת בני ישראל אין אימות היסטורי. אין גם עדויות היסטוריות שיכולות לשפוך אור ודאי על ראשיתה של קהילת בני ישראל בהודו. אם כך, האם יש חשיבות לסיפור הזה? האם צריך להתייחס אליו כהיסטוריה, כמיתוס או כאמונה, והאם זה חשוב?
- עדותו של הרמב"ם היא עדות חיצונית לקיומה של הקהילה בהודו, אם כי אינה מעידה על היווצרותה או על ראשיתה. מהי חשיבותו של תיעוד ממקור חיצוני לעומת מסורת שעוברת בקהילה? למי מהם יש משקל רב יותר?
- מה ההבדל בין עדות היסטורית לבין מסורת? האם מסורת צריכה אישוש במקורות היסטוריים? האם יש חשיבות למקור היסטורי שלא נסמך על מסורות?
