וזרח השמש

 | 
אילת אנגרט

זה התחיל באותו בוקר. על הכיסא החיוור והמחורר, מרופד עור מזויף, נשארו מריחות שעווה דביקות. אבל חום השמש הזהוב, והקריין ברדיו (שממליץ במבטא דרומי כבד להימנע מיציאות מיותרות מהבית ולהקפיד על שתיית מים) משכנעים את ג'ובאנה שזה עניין של מה בכך. כל אדם עשוי שעווה נמס קצת לפעמים, וזה אומנם עסק לא נעים, אך לא דבר בעל חשיבות.
השעווה נמסה עוד ומתאדה, וג'ובאנה משכנעת את עצמה להתעלם מכל העניין. היא מסיטה את הווילונות הרקומים וקושרת אותם בסרט גמלוני. היא מכסה את ידיה בכפפות קטיפה מרוטות (הגנה, בכל זאת, אף אחת לא רוצה להסתובב עם אצבעות נמסות למחצה - מחזה מאוד לא אסתטי). היא קולעת את שיערה לצמות הדוקות. היא מוציאה מהתיק את ארוחת הבוקר שלה ואורזת אותה בחזרה מיד לאחר מכן, כי כל אזור הלסת שלה מתנהג כמו גוש אחד סמיך בימים חמים כאלה. מסדרת את כסא הנהג, מתניעה (המכונית הישנה נחנקת ומתלוננת) - ולדרך.
עיירה עליזה ומנומנמת מקיפה אותה במהרה, אבל אין ברחובות המוקפים בניינים ססגוניים הקלה מהשמש. בעודה נוהגת, גוש מתקלף ממצחה, ונוזל על פניה, חלקלק כנחש. היא עוד מהססת, שוקלת - זה קצת יוצא מן הכלל, לא? וכבר:
"גיברת, גיברת!" ילד קטן קורא. מבקש שעווה.
ג'ובאנה מצחקקת, מתירה את הצמה הימנית שלה, מושכת כמה שערות, מכדררת, ומשליכה לילד.
"תודה!" הילד אץ משם, ומראהו משמח אותה בהמשך נסיעתה.
כשהשמש יוקדת, ונדמה לג'ובאנה שקרניה חודרות את כפפותיה, היא נכנעת ומחנה לצד קופת חולים קטנה וגוצה.
האחות החיוורת, עשויה בשר ועור, מקבלת את פניה בהבעת אבל נוראה, ומעירה בלחש ש"העין שלך נוזלת במקצת, גברתי", ומודיעה לה שעד מחר (והאחות הזקנה מצטלבת) היא כבר תימס כולה. ויש לה אולי קרובי משפחה שהיא רוצה להתקשר אליהם? ג'ובאנה מסרבת ופונה לאחור, החוצה מהבניין המחניק והלח והקודר, אל המכונית הישנה. היא לא מורידה את הרגל מהגז למשך הנסיעה (היא לא בטוחה אם היא יכולה, מכיוון שהיא כולה הפכה למעין מרק-רגל שעוותי ודביק).
"הטמפרטורות מחר-" הקריין ברדיו פותח, וג'ובאנה סוטרת לכפתורים השונים עד שהוא משתתק.
כשהשמיים מתקדרים ומתעצבים, ג'ובאנה נאבקת להוריד את הרגל מהדוושה. היא משלבת שתי ידיים נמסות למחצה עטויות כפפות מתחת לרגל נמסה לגמרי, משתנקת ומרימה אותה - והמכונית נעצרת בשיעול בצידי הדרך הכפרית.
היא גוררת את עצמה ומזדחלת אל מחוץ למכונית, ואז מתיישבת על מכסה המנוע, מותירה מאחוריה נתיב שמנוני ונמס כמו של חילזון. השמש מתחבאת כבר מאחורי ההרים, וג'ובאנה מתעטפת בשמיכה, ומתעלמת מאיך שהצמר נדבק לשעווה שלה ואין לדעת אם יתנתק. נדמה לה שיד נסתרת מלטפת את שיערה, ופורמת את הצמות ההדוקות.
עיניה מצטעפות, והנה, הנה היא ואחיה, בסירה הקטנה בוונציה, ואחיה מזהיר אותה שלא תיפול, ואבא שלהם צוחק מפתח הבית (והרוח, הרוח, מפעפעת בעצמותיה וחודרת ו-), והנה היא, והבחור ההוא, בריב הזה, והוא בכה עד שהדמעות פיסלו חריצים בלחיי השעווה שלו והיא טרקה את הדלת כה חזק שכף היד שלה נשארה דבוקה אליה, והכול מסתחרר ומתערבל ונדבק, והנה האחות הזקנה מאותו הבוקר, רק שהיא לבושה שמלת חתונה קרועה, והעיניים שלה חלולות לגמרי.
והנה השמש, שוקעת לאיטה (וכיפת השמיים שוקעת בעלטה, צעיפי משי של חשכה) ואז עולה שוב, עולה בלהבות בצבע ארגמן, והמחר הגיע, אחרי הכול, והנה, הנה!

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
וזרח השמש
כיתה י"א, התיכון הניסויי
|
ירושלים
|
אילת אנגרט

זה התחיל באותו בוקר. על הכיסא החיוור והמחורר, מרופד עור מזויף, נשארו מריחות שעווה דביקות. אבל חום השמש הזהוב, והקריין ברדיו (שממליץ במבטא דרומי כבד להימנע מיציאות מיותרות מהבית ולהקפיד על שתיית מים) משכנעים את ג'ובאנה שזה עניין של מה בכך. כל אדם עשוי שעווה נמס קצת לפעמים, וזה אומנם עסק לא נעים, אך לא דבר בעל חשיבות.
השעווה נמסה עוד ומתאדה, וג'ובאנה משכנעת את עצמה להתעלם מכל העניין. היא מסיטה את הווילונות הרקומים וקושרת אותם בסרט גמלוני. היא מכסה את ידיה בכפפות קטיפה מרוטות (הגנה, בכל זאת, אף אחת לא רוצה להסתובב עם אצבעות נמסות למחצה - מחזה מאוד לא אסתטי). היא קולעת את שיערה לצמות הדוקות. היא מוציאה מהתיק את ארוחת הבוקר שלה ואורזת אותה בחזרה מיד לאחר מכן, כי כל אזור הלסת שלה מתנהג כמו גוש אחד סמיך בימים חמים כאלה. מסדרת את כסא הנהג, מתניעה (המכונית הישנה נחנקת ומתלוננת) - ולדרך.
עיירה עליזה ומנומנמת מקיפה אותה במהרה, אבל אין ברחובות המוקפים בניינים ססגוניים הקלה מהשמש. בעודה נוהגת, גוש מתקלף ממצחה, ונוזל על פניה, חלקלק כנחש. היא עוד מהססת, שוקלת - זה קצת יוצא מן הכלל, לא? וכבר:
"גיברת, גיברת!" ילד קטן קורא. מבקש שעווה.
ג'ובאנה מצחקקת, מתירה את הצמה הימנית שלה, מושכת כמה שערות, מכדררת, ומשליכה לילד.
"תודה!" הילד אץ משם, ומראהו משמח אותה בהמשך נסיעתה.
כשהשמש יוקדת, ונדמה לג'ובאנה שקרניה חודרות את כפפותיה, היא נכנעת ומחנה לצד קופת חולים קטנה וגוצה.
האחות החיוורת, עשויה בשר ועור, מקבלת את פניה בהבעת אבל נוראה, ומעירה בלחש ש"העין שלך נוזלת במקצת, גברתי", ומודיעה לה שעד מחר (והאחות הזקנה מצטלבת) היא כבר תימס כולה. ויש לה אולי קרובי משפחה שהיא רוצה להתקשר אליהם? ג'ובאנה מסרבת ופונה לאחור, החוצה מהבניין המחניק והלח והקודר, אל המכונית הישנה. היא לא מורידה את הרגל מהגז למשך הנסיעה (היא לא בטוחה אם היא יכולה, מכיוון שהיא כולה הפכה למעין מרק-רגל שעוותי ודביק).
"הטמפרטורות מחר-" הקריין ברדיו פותח, וג'ובאנה סוטרת לכפתורים השונים עד שהוא משתתק.
כשהשמיים מתקדרים ומתעצבים, ג'ובאנה נאבקת להוריד את הרגל מהדוושה. היא משלבת שתי ידיים נמסות למחצה עטויות כפפות מתחת לרגל נמסה לגמרי, משתנקת ומרימה אותה - והמכונית נעצרת בשיעול בצידי הדרך הכפרית.
היא גוררת את עצמה ומזדחלת אל מחוץ למכונית, ואז מתיישבת על מכסה המנוע, מותירה מאחוריה נתיב שמנוני ונמס כמו של חילזון. השמש מתחבאת כבר מאחורי ההרים, וג'ובאנה מתעטפת בשמיכה, ומתעלמת מאיך שהצמר נדבק לשעווה שלה ואין לדעת אם יתנתק. נדמה לה שיד נסתרת מלטפת את שיערה, ופורמת את הצמות ההדוקות.
עיניה מצטעפות, והנה, הנה היא ואחיה, בסירה הקטנה בוונציה, ואחיה מזהיר אותה שלא תיפול, ואבא שלהם צוחק מפתח הבית (והרוח, הרוח, מפעפעת בעצמותיה וחודרת ו-), והנה היא, והבחור ההוא, בריב הזה, והוא בכה עד שהדמעות פיסלו חריצים בלחיי השעווה שלו והיא טרקה את הדלת כה חזק שכף היד שלה נשארה דבוקה אליה, והכול מסתחרר ומתערבל ונדבק, והנה האחות הזקנה מאותו הבוקר, רק שהיא לבושה שמלת חתונה קרועה, והעיניים שלה חלולות לגמרי.
והנה השמש, שוקעת לאיטה (וכיפת השמיים שוקעת בעלטה, צעיפי משי של חשכה) ואז עולה שוב, עולה בלהבות בצבע ארגמן, והמחר הגיע, אחרי הכול, והנה, הנה!

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
וזרח השמש
אילת אנגרט
,
כיתה י"א, התיכון הניסויי
,
ירושלים

זה התחיל באותו בוקר. על הכיסא החיוור והמחורר, מרופד עור מזויף, נשארו מריחות שעווה דביקות. אבל חום השמש הזהוב, והקריין ברדיו (שממליץ במבטא דרומי כבד להימנע מיציאות מיותרות מהבית ולהקפיד על שתיית מים) משכנעים את ג'ובאנה שזה עניין של מה בכך. כל אדם עשוי שעווה נמס קצת לפעמים, וזה אומנם עסק לא נעים, אך לא דבר בעל חשיבות.
השעווה נמסה עוד ומתאדה, וג'ובאנה משכנעת את עצמה להתעלם מכל העניין. היא מסיטה את הווילונות הרקומים וקושרת אותם בסרט גמלוני. היא מכסה את ידיה בכפפות קטיפה מרוטות (הגנה, בכל זאת, אף אחת לא רוצה להסתובב עם אצבעות נמסות למחצה - מחזה מאוד לא אסתטי). היא קולעת את שיערה לצמות הדוקות. היא מוציאה מהתיק את ארוחת הבוקר שלה ואורזת אותה בחזרה מיד לאחר מכן, כי כל אזור הלסת שלה מתנהג כמו גוש אחד סמיך בימים חמים כאלה. מסדרת את כסא הנהג, מתניעה (המכונית הישנה נחנקת ומתלוננת) - ולדרך.
עיירה עליזה ומנומנמת מקיפה אותה במהרה, אבל אין ברחובות המוקפים בניינים ססגוניים הקלה מהשמש. בעודה נוהגת, גוש מתקלף ממצחה, ונוזל על פניה, חלקלק כנחש. היא עוד מהססת, שוקלת - זה קצת יוצא מן הכלל, לא? וכבר:
"גיברת, גיברת!" ילד קטן קורא. מבקש שעווה.
ג'ובאנה מצחקקת, מתירה את הצמה הימנית שלה, מושכת כמה שערות, מכדררת, ומשליכה לילד.
"תודה!" הילד אץ משם, ומראהו משמח אותה בהמשך נסיעתה.
כשהשמש יוקדת, ונדמה לג'ובאנה שקרניה חודרות את כפפותיה, היא נכנעת ומחנה לצד קופת חולים קטנה וגוצה.
האחות החיוורת, עשויה בשר ועור, מקבלת את פניה בהבעת אבל נוראה, ומעירה בלחש ש"העין שלך נוזלת במקצת, גברתי", ומודיעה לה שעד מחר (והאחות הזקנה מצטלבת) היא כבר תימס כולה. ויש לה אולי קרובי משפחה שהיא רוצה להתקשר אליהם? ג'ובאנה מסרבת ופונה לאחור, החוצה מהבניין המחניק והלח והקודר, אל המכונית הישנה. היא לא מורידה את הרגל מהגז למשך הנסיעה (היא לא בטוחה אם היא יכולה, מכיוון שהיא כולה הפכה למעין מרק-רגל שעוותי ודביק).
"הטמפרטורות מחר-" הקריין ברדיו פותח, וג'ובאנה סוטרת לכפתורים השונים עד שהוא משתתק.
כשהשמיים מתקדרים ומתעצבים, ג'ובאנה נאבקת להוריד את הרגל מהדוושה. היא משלבת שתי ידיים נמסות למחצה עטויות כפפות מתחת לרגל נמסה לגמרי, משתנקת ומרימה אותה - והמכונית נעצרת בשיעול בצידי הדרך הכפרית.
היא גוררת את עצמה ומזדחלת אל מחוץ למכונית, ואז מתיישבת על מכסה המנוע, מותירה מאחוריה נתיב שמנוני ונמס כמו של חילזון. השמש מתחבאת כבר מאחורי ההרים, וג'ובאנה מתעטפת בשמיכה, ומתעלמת מאיך שהצמר נדבק לשעווה שלה ואין לדעת אם יתנתק. נדמה לה שיד נסתרת מלטפת את שיערה, ופורמת את הצמות ההדוקות.
עיניה מצטעפות, והנה, הנה היא ואחיה, בסירה הקטנה בוונציה, ואחיה מזהיר אותה שלא תיפול, ואבא שלהם צוחק מפתח הבית (והרוח, הרוח, מפעפעת בעצמותיה וחודרת ו-), והנה היא, והבחור ההוא, בריב הזה, והוא בכה עד שהדמעות פיסלו חריצים בלחיי השעווה שלו והיא טרקה את הדלת כה חזק שכף היד שלה נשארה דבוקה אליה, והכול מסתחרר ומתערבל ונדבק, והנה האחות הזקנה מאותו הבוקר, רק שהיא לבושה שמלת חתונה קרועה, והעיניים שלה חלולות לגמרי.
והנה השמש, שוקעת לאיטה (וכיפת השמיים שוקעת בעלטה, צעיפי משי של חשכה) ואז עולה שוב, עולה בלהבות בצבע ארגמן, והמחר הגיע, אחרי הכול, והנה, הנה!


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות