מכשירי כתיבה

לוסי הכירה את העולם בו חיה: צורות מלבניות-מוארכות בגווני אפור ותכלת-עכור. חלונות מסורגים ומיטות ברזל חורקות. מדים אחידים, מגוהצים אך רפויים על גופים חולניים של ילדים. האוכל שהוגש להם לא ערב לחך או השביע, רק יצר שלוש הפוגות בחייהם. העולם היה מקום קר; השמיכות הדקות והמכונמות לא הפיגו את הצינה, ואפילו לא ניסו. זה הדבר היחיד שקיים, נאמר לה, ולכן היחיד שצריך לשאוף אליו.
אבל לוסי שמעה גם על עולם קסום בהרבה. אימא שלה, שמתה מזמן, נהגה לספר לה אותו לפני נשיקת לילה טוב. תחושת הנשיקה נשכחה, אבל היא זכרה בבירור את הסיפור.
"לפני שנים רבות, היה עץ זקן ששורשיו השתרעו לעומק האדמה. העץ הזקן היה חכם ואם אדם טהור לב עבר בסביבתו, העץ הראה בפניו את הדרך אל העולם האחר".
("העץ יכול לדעת אם למישהו יש לב טהור?" לוסי הקטנה שאלה. "לעצים יש יכולות שלנו אין, לוס" אמרה אמה בחמימות, "ועץ עתיק כמוהו ראה המון אנשים ולכן יכול להבדיל ביניהם".)
"העולם האחר היה מדהים, נשגב ומבלבל: עם גשרים מפותלים, מכוסי צמחייה שהובילו למעלה ולמטה, ולכל הצדדים. הצמחים גדלו בצורה נועזת בהרבה מהעשבים שאת מכירה. הם התקמרו והתעקלו כמו גלי ים סוער ועטו על עצמם צבעים מופלאים. והים עצמו? היה ורוד כמו מיץ פירות, והחול היה מעוטר פנינים".
("וואו" צחקה לוסי ועיניה נצצו, "ומי חיו שם?" "חכי בסבלנות". חייכה אמה.)
"באדמה, בשמיים ובתוך הצמחייה חיו יצורים זעירים ויפים. אפשר לקרוא להם פיות, אני מעדיפה בני-הפרחים. הם נהגו ללקט צוף מתוק וללגום אותו לרוויה, שיערם הקלוע בפרחים גלש עד רגליהם וזהר בזהב; עורם היה בגוני טורקיז-ירוק-כחול ובגדיהם עלי כותרת. על כל בני-הפרחים שלטה המלכה לונירה החכמה, שתמיד שמרה עליהם.
("שמרה עליהם?" לוסי הציצה מעל השמיכה.)
"כולם שם היו מאושרים. מלבד... האנוששים. הם היו גדולים ומכוערים, ונטו להרוס כל דבר טוב לתועלתם האישית. הם הרסו יצירות יפיפיות כדי לבנות מבנים חסרי תועלת, בזזו את כפרי בני-הפרחים ואף הרגו, כשחפצו בכך. הם היו מרושעים במהותם, ולכן המלכה לונירה קראה לשמש ולירח שיעזרו לעמה. וביחד גירשו את האנוששים לעולם אפרורי שאותו יחריבו כרצונם. את השער חתמו בעזרת עץ חכם שיוודא שרק הטהורים יוכלו להיכנס".
("ואני טהורה?" שאלה לוסי. "כמובן שכן, לוס. הכי טהורה''.)
לוסי סיפרה לעצמה את הסיפור שוב ושוב, כאשר כולם סביבה נמו. היא תמצא את העץ הזקן ותגיע דרכו לעולם האחר. לשונה לחלחה את שפתיה המבוקעות. כאשר בטנה המתה מרעב, תיארה לעצמה את טעם המעדנים שבני-הפרחים יתנו לה.
"בעולם האחר," מלמלה בין שיעול לשיעול, "הרוחות לא צורבות, תמיד נעים". זרועותיה חיבקו את גופה הכחוש. "בעולם האחר יש מדורות צבעוניות שסביבן בני-הפרחים שרים''.
לוסי עצמה את עיניה וחייכה: היא שמעה מנגינה נעימה ואת קולה המתוק של המלכה לונירה מכריזה על פסטיבל האביב. היא חגגה את יום הולדתה העשירי בדמיונות החגיגה שיערכו לכבודה; ידעה אילו בגדים תלבש ואילו מתנות תקבל.
גרונה נשנק. הדם הזכיר לה את הנקטר שבני-הפרחים רוקחים. שיערה נשר, אבל בקרוב יצמח שוב ויזהר בשמש.
העץ הזקן יקרא לה בקרוב, ידעה. לוסי שכבה במיטתה כבר שבועות; היא הולעטה בכפיה במשקה מריר. הגבר בחלוק הלבן שנגע במצחה היה בבירור אנושש רשע, שנהנה מסבלה.
היא הבחינה באורות בוהקים, כנראה בני-הפרחים באו לקחת אותה. לוסי הושיטה אליהם את ידה ולחשה: "קחו אותי אתכם... אני טהורה".