לכבוד יום ההולדת שלי, יצאתי לטיול.

הלכתי בדרך ארוכה וישרה.

אחרי שעות רבות של הליכה, נתקלתי באיש נמוך לבוש שחורים.

״שלום,״ הוא אמר. היה לו שפם דק ומסיכה קטנה סביב לעיניים. ״אני שודד דרכים.״

״אין לי כלום עליי,״ הודעתי בבהלה. תמיד פחדתי מגנבים. ״סתם יצאתי לטיול לכבוד יום ההולדת שלי, אפילו טלפון אין לי, בטח שלא ארנק, או תכשיטים, או מחשב.״

הוא הנהן בחוסר סבלנות. ״אני חושב שלא שמעת אותי טוב. אני שודד דרכים, לא טלפונים, או ארנקים, או תכשיטים, או מחשבים.״

״אה.״ אמרתי במבוכה.

״אני רואה שאת עדיין מתקשה להבין,״ הוא אמר בנועם. ״בואי לכאן, אני אראה לך.״

התקרבתי אליו וגיליתי שאני עומדת בתחילתה של צומת דרכים.

״את רואה את שני השבילים האלה? את צריכה לבחור אחד מהם. ואני אקח את השני.״

״לאן הדרכים מובילות בכלל?״ שאלתי.

״שני השבילים מובילים לאותו המקום.״

״אז מה ההבדל?״

״המסלול שבן את הולכת, כמובן! המסע. איך שהוא שורט אותך, ואיך שהוא מעייף אותך, ואיך שהוא גורם לך להתפעל מהנופים ולהנות מהחברה. הכל,״ הוא קבע, ״שונה לגמרי.״

״אז איך אני אמורה לבחור? איך אדע איזו דרך טובה יותר?״

״מאיפה לי לדעת? אני אף פעם לא צריך לבחור — אחרים נותנים לי את הדרך שהם לא בחרו בה. יש כאלה שיושבים וחושבים במשך שעות, ויש כאלה שפשוט מתחילים ללכת. חלק עושים טבלאות, חלק עושים מדיטציה, חלק מדברים עם חברים ומשפחה. אבל בסוף, הבחירה היא ברגלייך.״

״אני יכולה ללכת בשתי הדרכים?״ ביקשתי בצער.

״ממש ממש לא! אולי עדיין לא הבנת, אבל אני שודד דרכים. ממה בדיוק אני אמור להתפרנס, אם אתן לכל אחד שמבקש יפה גם את הדרך השנייה שלו? לא, כלל וכלל לא. תגידי תודה שלא קיבלת שודד מהסוג שלוקח את שתי הדרכים שלך!״ למרות שהוא לא היה מאיים במיוחד, לא המשכתי להתעמת איתו ולנסות לקחת את שתי הדרכים. אחרי הכל, תמיד פחדתי מגנבים.

״מה יש לך לעשות עם הדרך השנייה?״ הסתקרנתי.

״אולי אציע אותה למישהו אחר, בתמורה לסכום הנכון. אולי אקח אותה לעצמי. תמיד חסרות דרכים כשאדם צריך אותן.״

״וכשאדם לא צריך אותן?״ אמרתי וחשבתי על עצמי.

״אני חושב שאת כבר יודעת שבמצב כזה תמיד יש דרך אחת יותר מדי.״

הנהנתי.

״אולי אתה תבחר את הדרך שאתה רוצה?״ שאלתי בתקווה.

״מה פתאום. כל היופי בבחירת הדרך שלך, הוא שכל מעידה היא שלך, וכל פסגה שאת כובשת היא שלך. הדרך שלך לעולם לא תהיה שלך אם לא תבחרי אותה בעצמך.״

הסתכלתי על שתי הדרכים. שתיהן נראו רעות, שתיהן נראו מבטיחות. אבל הבנתי שככל שאעביר זמן בלהתבונן בדרכים שלפני, כך יתקצר הזמן שאלך בהן.

״למה דווקא הדרך הימנית?״ הוא שאל כשפניתי לכיוונה.

״למה לא?״ אמרתי ומשכתי בכתפיי. ״לא משנה לי באיזו דרך אלך. העיקר שלא אשאר במקום.״

״אם ככה את מרגישה.״

הוא נופף לי לשלום. נופפתי לו בחזרה. משהתחלתי ללכת הפסקתי לחשוב על הדרך בה הלכתי בעבר ועל הדרך בה לעולם לא אצעד; במקום זה, התחלתי לחשוב על הדרך שלפניי.

‍