מבעד לחלון האוטובוס המיטלטל, השתקפו פניו של איתן, עיניו חדות ולסתו נוקשה כמי שיודע שמבקש הוא דבר שלא ניתן בקלות. האופק הרחוק זרח בגוונים אדומים של שחר, אך בליבו של איתן בער להבה אחרת, להבת נחישות שאיש לא כיבה.

לא היה זה המסע הראשון שלו אל העיר הגדולה. מגיל צעיר למד שהדרך להצלחה אינה כבושה בשטיחים אדומים, אלא זרועה במהמורות, באכזבות ובאינספור "לא" שנטמנו כקוצים בבשרו. אך כמי שגדל בבית שבו חלומות נדחקים לטובת הישרדות, החליט איתן לחרוג מהמסלול שהתוו עבורו.

הוא הגיע לעיר כמו לוחם המגיע לזירה. במזוודתו הצנועה, שספרים ישנים מילאו את חללה, הייתה גם מחברת קטנה שבה רשם לעצמו את מטרותיו. "לכתוב ספר שישנה חיים של אנשים," כך כתב בדף הראשון, מתחת לכותרת "מפת החלומות".

השנים שחלפו מאז היום ההוא לא היו קלות. הוא עבר מדירה לדירה, עובד במשמרות כפולות, לומד בלילות וכותב לפנות בוקר. רבים אמרו לו להניח לעט ולבחור דרך קלה יותר; "החיים אינם סיפורים," לחשו ספקנים. אך איתן ידע שכל צעד בדרך, כל עיכוב וכל כישלון הם פרקים בעלילה שלו, חלק מהתסריט שיגיע לסופו רק אם ימשיך ללכת.

ערב אחד, אחרי שנים של עבודה קשה, גילה מכתב בתיבת הדואר הקטנה שבשכונת העוני שבה גר. המכתב היה מהוצאה לאור גדולה; הם קראו את כתב היד שלו ומבקשים לפרסם אותו. ברגע ההוא, בין דמעות של אושר לתחושת הקלה כמעט בלתי נתפסת, הבין איתן שהדרך להצלחה אמנם קשה, אך כל צעד בה הוא ניצחון בפני עצמו.

הספר שפרסם הפך לרב מכר. קוראים רבים כתבו לו שסיפורו נתן להם תקווה, דחף אותם להמשיך ולצעוד בדרכם הייחודית. אך איתן ידע שהדרך להצלחה אינה מסתיימת בפסגה אחת; כל יעד שהושג מציב לפניו פסגה חדשה לכבוש.

‍