מכתב אנונימי

 | 
לירז ויצמן

למחר של מחר שלום,
"מה אם היום היה מחר, ומחר בעצם כבר נגמר?" זו השאלה שכתובה על התקרה בתחנה. היא לא הראשונה או היחידה שם, אבל היא מתחרזת ונשמעת כמו התחלה של מונולוג אז היא תופסת את תשומת ליבה. אני רואה אותה קוראת אותה שוב ושוב, מגלגלת את המילים בראש, מנסה למצוא משמעות, אבל כמו כל דבר שנשמע פואטי, היא כנראה מאבדת הגיון מרגע לרגע וכשהיא עולה על הקו היא כבר בטח הופכת לערמת מילים באיזו מגירה נידחת במוח שלה. מחר היא בטח תיזכר בה בטיפול אצל הפסיכולוגית ההיא ותאמר אותה כי כבר נמאס לה לחזור על אותן שאלות ודמעות. אחריה מתיישב איזה ילד, מאלו שתראו בגן המשחקים רצים וצוחקים כאילו כלום לא קורה. את הילד הזה השאלה לא מעניינת, וגם לא אני, אבל אני לא מופתע. אני גם לא כועס. לילדים כאלו אף פעם אין צורך בזמן או סיבה לחשוב עליו. האישה השלישית עוררה בי תקווה, אני לא אשקר. משהו בעיניה חדורות המטרה אמר לי שזאת היא, אך כשהיא הביטה שוב בשעון, הבנתי שהיא אישה של היום. חבל דווקא היה לה פוטנציאל. היה גם חייל שהאתמול היה חרוט לו על הפנים. וזקן תמוה שהבין אבל מאוחר מדי, לו כבר לא יהיה מחר. כך עברו עוד איש ועוד אישה ואני אגיד לך את האמת אני קצת איבדתי את האמון באנושות - או אולי דווקא בעצמי. אני כל כך בלתי נראה, כל כך לא קיים. אנשים רואים את הקרובים שלהם מתים, את האהובים שלהם נפרדים, את הבתים שלהם מתפרקים ואת החיים שלהם נופלים... ברור שהם לא רואים אותי- גם כשאני נמצא ממש מעבר לפינה. אני לא ישות, אני רעיון היפותטי כזה. אני כלום. ועדיין אני ממשיך לבוא. עד היום בו אני לא אגיע ומה יהיה אז? כנראה שכלום. אז אני ממשיך לבוא, ולהסתכל ולחכות שמישהו יבין וידע, שיש מחר.
שלך בהתקיימות, מחר

למחר של אתמול שלום,
אני חייב להגיד לך שאני לא זוכר על מה אתה מדבר. אבל אני הולך היום לתחנה כלשהי, אז אולי אני אפגוש אותך שם? אני מקווה שכן. יש לי כל כך הרבה מכתבים ממך על השידה ואני אפילו לא יודע מי אתה. העיקר שהיום יהיה יום נפלא- אני יכול להרגיש את זה.
שלך בתקווה, מחר של היום

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
מכתב אנונימי
כיתה י"א, מקיף אורט
|
מעלות
|
לירז ויצמן

למחר של מחר שלום,
"מה אם היום היה מחר, ומחר בעצם כבר נגמר?" זו השאלה שכתובה על התקרה בתחנה. היא לא הראשונה או היחידה שם, אבל היא מתחרזת ונשמעת כמו התחלה של מונולוג אז היא תופסת את תשומת ליבה. אני רואה אותה קוראת אותה שוב ושוב, מגלגלת את המילים בראש, מנסה למצוא משמעות, אבל כמו כל דבר שנשמע פואטי, היא כנראה מאבדת הגיון מרגע לרגע וכשהיא עולה על הקו היא כבר בטח הופכת לערמת מילים באיזו מגירה נידחת במוח שלה. מחר היא בטח תיזכר בה בטיפול אצל הפסיכולוגית ההיא ותאמר אותה כי כבר נמאס לה לחזור על אותן שאלות ודמעות. אחריה מתיישב איזה ילד, מאלו שתראו בגן המשחקים רצים וצוחקים כאילו כלום לא קורה. את הילד הזה השאלה לא מעניינת, וגם לא אני, אבל אני לא מופתע. אני גם לא כועס. לילדים כאלו אף פעם אין צורך בזמן או סיבה לחשוב עליו. האישה השלישית עוררה בי תקווה, אני לא אשקר. משהו בעיניה חדורות המטרה אמר לי שזאת היא, אך כשהיא הביטה שוב בשעון, הבנתי שהיא אישה של היום. חבל דווקא היה לה פוטנציאל. היה גם חייל שהאתמול היה חרוט לו על הפנים. וזקן תמוה שהבין אבל מאוחר מדי, לו כבר לא יהיה מחר. כך עברו עוד איש ועוד אישה ואני אגיד לך את האמת אני קצת איבדתי את האמון באנושות - או אולי דווקא בעצמי. אני כל כך בלתי נראה, כל כך לא קיים. אנשים רואים את הקרובים שלהם מתים, את האהובים שלהם נפרדים, את הבתים שלהם מתפרקים ואת החיים שלהם נופלים... ברור שהם לא רואים אותי- גם כשאני נמצא ממש מעבר לפינה. אני לא ישות, אני רעיון היפותטי כזה. אני כלום. ועדיין אני ממשיך לבוא. עד היום בו אני לא אגיע ומה יהיה אז? כנראה שכלום. אז אני ממשיך לבוא, ולהסתכל ולחכות שמישהו יבין וידע, שיש מחר.
שלך בהתקיימות, מחר

למחר של אתמול שלום,
אני חייב להגיד לך שאני לא זוכר על מה אתה מדבר. אבל אני הולך היום לתחנה כלשהי, אז אולי אני אפגוש אותך שם? אני מקווה שכן. יש לי כל כך הרבה מכתבים ממך על השידה ואני אפילו לא יודע מי אתה. העיקר שהיום יהיה יום נפלא- אני יכול להרגיש את זה.
שלך בתקווה, מחר של היום

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
מכתב אנונימי
לירז ויצמן
,
כיתה י"א, מקיף אורט
,
מעלות

למחר של מחר שלום,
"מה אם היום היה מחר, ומחר בעצם כבר נגמר?" זו השאלה שכתובה על התקרה בתחנה. היא לא הראשונה או היחידה שם, אבל היא מתחרזת ונשמעת כמו התחלה של מונולוג אז היא תופסת את תשומת ליבה. אני רואה אותה קוראת אותה שוב ושוב, מגלגלת את המילים בראש, מנסה למצוא משמעות, אבל כמו כל דבר שנשמע פואטי, היא כנראה מאבדת הגיון מרגע לרגע וכשהיא עולה על הקו היא כבר בטח הופכת לערמת מילים באיזו מגירה נידחת במוח שלה. מחר היא בטח תיזכר בה בטיפול אצל הפסיכולוגית ההיא ותאמר אותה כי כבר נמאס לה לחזור על אותן שאלות ודמעות. אחריה מתיישב איזה ילד, מאלו שתראו בגן המשחקים רצים וצוחקים כאילו כלום לא קורה. את הילד הזה השאלה לא מעניינת, וגם לא אני, אבל אני לא מופתע. אני גם לא כועס. לילדים כאלו אף פעם אין צורך בזמן או סיבה לחשוב עליו. האישה השלישית עוררה בי תקווה, אני לא אשקר. משהו בעיניה חדורות המטרה אמר לי שזאת היא, אך כשהיא הביטה שוב בשעון, הבנתי שהיא אישה של היום. חבל דווקא היה לה פוטנציאל. היה גם חייל שהאתמול היה חרוט לו על הפנים. וזקן תמוה שהבין אבל מאוחר מדי, לו כבר לא יהיה מחר. כך עברו עוד איש ועוד אישה ואני אגיד לך את האמת אני קצת איבדתי את האמון באנושות - או אולי דווקא בעצמי. אני כל כך בלתי נראה, כל כך לא קיים. אנשים רואים את הקרובים שלהם מתים, את האהובים שלהם נפרדים, את הבתים שלהם מתפרקים ואת החיים שלהם נופלים... ברור שהם לא רואים אותי- גם כשאני נמצא ממש מעבר לפינה. אני לא ישות, אני רעיון היפותטי כזה. אני כלום. ועדיין אני ממשיך לבוא. עד היום בו אני לא אגיע ומה יהיה אז? כנראה שכלום. אז אני ממשיך לבוא, ולהסתכל ולחכות שמישהו יבין וידע, שיש מחר.
שלך בהתקיימות, מחר

למחר של אתמול שלום,
אני חייב להגיד לך שאני לא זוכר על מה אתה מדבר. אבל אני הולך היום לתחנה כלשהי, אז אולי אני אפגוש אותך שם? אני מקווה שכן. יש לי כל כך הרבה מכתבים ממך על השידה ואני אפילו לא יודע מי אתה. העיקר שהיום יהיה יום נפלא- אני יכול להרגיש את זה.
שלך בתקווה, מחר של היום


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות