העיר הייתה כמרקחה. כל הדברים שאבדו אי פעם בדרך הוצעו לכל מי שיבוא לדרוש אותם. כל יום התפרסמו דברים חדשים, החל ממזכרות מאנשים שכבר כמעט נשכחו בדרך עד הדברים החשובים מכל. אהבה שאבדה בדרך, אושר שהתפוגג אי שם, אפילו אנושיות אבודה. ותקווה, תקווה שאבדה בדרך ועד היום לא הצליחה לחזור.

ביום שבו פורסמו הדברים האלה, העיר סערה אפילו יותר, ולמחרת נשרכו תורים ארוכים למרכז העיר, שם חולקו הדברים שאבדו. כל אחד היה בטוח שהרגש שנאבד הוא הרגש שלו, כל כך הרבה אנשים איבדו אותם בדרכם, חוסמים נתיבים במרוץ החיים. אך התור הארוך ביותר שהתפתל עד קצוות העיר הגדולה היה האחד לתקווה. לכל כך הרבה אנשים נאבדה תקווה. הצוות בביתן של תקווה לא הצליח להשתלט על הכמות שפקדה אותם. עשרות מראיינות ראיינו אנשים שבאו לדרוש תקווה אבודה. עשרות אנשים שהשתוקקו למה שלהם כבר לא היה. וכל איש סיפר על הדרך שבא לו אבדה, על הדרך הקשה שעבר ועוד הצליח לעבור לאחר שהיא נטשה. מי ידע שדרך חיים יכולה להיות כל כך קשה? היו אנשים שאיבדו את תקוותם עוד בתיכון, כשהאמינו שהם כישלון, ונתנו לאחרים להנחות את הדרך שלהם. היו כאלה שאיבדו תקווה אחרי אהבה נכזבת, והפסיקו לחפש כזאת, כי אולי יגלו אמת כואבת שאינם ראויים לאהבה, ובכך איבדו כל תקווה. עוד דרך בחייהם שנסתמה. היו אנשים שאיבדו תקווה לרעיון חדש, לשינוי חיים, והפכו יבשים ועגמומיים. ויש עוד רבים, את זה ידעו המראיינות, שאפילו לא באו לנסות. שלא היה להם תקווה שזאת התקווה שלהם.

ובין אנשים הרבים, מבוגרים, זקנים, נערות ונערים... על הכיסא בחדר 21 מול מראיינת עייפה, התיישב ילדון שרגליו בקושי נוגעות ברצפה. המראיינת מצמצה לרגע ונשענה לאחור. נו, אז זה ילד, לא צפוי, אבל מה נהיה? ולמה זה היה מוזר למראיינת העייפה? כי ילדים לרוב לא הגיעו לחפש דברים שאיבדו בדרך, כי עדיין לא איבדו דבר או שלא הבינו שדבר כלשהו אבד. "איך אבדה לך התקווה?" היא שאלה. "היא לא אבדה לי, באתי עם המון ממנה שתתני לי את התקווה" אמר הילדון. המראיינת הרימה גבה, אבל שתקה, מחכה להמשך ההסבר שבמהירות בא. "אני פה בשביל אבא שלי. הוא לא יבוא, כי אין לו אותה. את מבינה? לאבא שלי אין תקווה, ובלי תקווה הוא נתקע בדרך. הוא לא מתקדם, רק התקווה יכולה להחזיר את אבא שלי" הוא הביט בה בעיניים גדולות, תקווה נושרת מימנו בגלים. "לא אושר ולא שמחה, ומאהבה יש לו מספיק לעוד מאה שנה. רק... רק תקווה" המראיינת המשיכה לשתוק, כותבת כל מילה. מעיני הילדון פרצו דמעות כשלחש "אבא שלי תקוע בדרך, הוא לא יכול להמשיך... אני מתגעגע אליו... איפה התקווה שלו? איפה?" המראיינת פורשת את ידיה לחיבוק, והילד משתחל ביניהם. הים גם אם, בנוסף לתפקידה, והילדון מזכיר לה את בנה, באכפתיות, באהבה. "מה שימך?" היא לוחשת והילד מגלה לה באוזן את שמו ושם אביו. "נחזור אליך מחר" אמרה המראיינת לילדון, ומוציאה אותו, ידו בידה, מהחדרון. "לאן אנחנו הולכים?" שואל הילדון, תמים. "רצית לדעת איפה התקווה נמצאת" המראיינת מחייכת. היא עוצרת ונותנת לילד להביט בתקווה הכלואה בחדר. "אני רואה אותה" אמר הילדון בפליאה. "ואולי מחר תראה אותה בעיניי אביך. וגם אם זאת לא שלו אני בטוחה שהוא עוד ימצא את תקוותו וימשיך בדרכו, לפחות בשבילך." והילדון הביט בה, בתקווה, שזה אכן נכון.

‍