מכשירי כתיבה

סירתו הקטנה, המאולתרת, אולי אפילו מאולתרת ברישול, מאיימת להישבר כתוצאה מן הזרמים החזקים המתקיפים אותה מכל עבר. עוד לפני שהוא מספיק לחזק את החיבורים שבין קורות העץ הבלויות והרטובות, זרם נוסף מטלטל את הספינה, ומים משפריצים לכל עבר. כמה טיפות פולשות אל תוך פיו, וטעמן המלוח מזכיר לו כל כך טעם של דמעות – הוא כבר ידע די והותר דמעות כדי לזהות כל מאפיין ומאפיין שלהן. ולחילופין, אם הסירה לא תישבר לבסוף – למורת רוחם של כל הזרמים החזקים שבים! – היא מאיימת לטבוע תחת הגלים הגבוהים שצומחים בין רגע מתוך הים כמו ידו של קרונוס הנשלחת במהרה לאחוז במגל ולתקוף את אורנוס אביו. ואודיסאוס לא יודע אם בסופו של דבר יתקיימו כל האיומים הללו של הסירה, אבל בדבר אחד הוא משוכנע – פוסידון זועם.

גם בתוך ראשו קיים ים, וכעת הוא שוצף לא פחות מהים שסביב סירתו, אם לא יותר. גל נוסף של זכרונות נשבר לחופי דעתו, ובאחת מתקיפות אותו מראות מולדתו – איתקה, שפעם חשב שגם אם ירצה לעזוב אותה – והיה משוכנע שלעולם לא ירצה בכך – גופו יסרב לחצות את גבולותיה. כמה תמים היה אז, הוא מהרהר במרמור, שמץ של לגלוג מהול בתוך המרמור הזה – אבל הוא מבין שאין לו באמת סיבה ללגלג על עצמו של העבר; הרי לעצמו של העבר לא היתה כל סיבה שלא להיות תמים. עצמו של העבר לא ידע מלחמה. עצמו של העבר היה מהלך לו ברחובות איתקה ומחייך לכל העוברים והשבים – שמצידם היו מחייכים לעברו בחזרה ברוב רצון – ורק לוטש את מבטו ביופיה של איתקה, מהרהר בו, מתפלסף בנוגע אליו. לעצמו של העבר עוד היה זמן להתפלסף – הוא לא יכול עכשיו שלא להתגעגע מעט לפילוסופיה, ולגעגועים דווקא יש לו עכשיו שפע של זמן. עד שהוא ימות, או עד שהוא יחזור לאיתקה. אם להודות על האמת, סביר להניח שהאפשרות הראשונה תהיה זו שתתקיים.

אבל כשהמלחמה החלה, לא היתה לו ברירה אלא להתגייס למאמץ, וגופו – שלא ידע עמל מהו – ונפשו – שלא ידעה כאב מהו – ורגשותיו – שלא ידעו פחד מהו – כל אלו ידעו פתאום את כל אלו, וידעו יותר מכך. יותר משהם בטח רצו לדעת, או חשבו שהם יוכלו לדעת. אבל כל אלו מעולם לא השכיחו ממנו את הכמיהה לאיתקה...

ורק כאשר פוסידון נרגע – ואיתו גם הים – מצליח אודיסאוס להפיג מעט את המחשבות הרעות. הוא מנסה לשכנע את עצמו שהכל נגמר, על אף שהוא חש כאילו הוא עדיין נמצא בתוך המלחמה; הוא מנסה לשכנע את עצמו שהחיים יחזרו להיות כפי שהיו, על אף שהוא יודע שזה לא יתכן; והוא מנסה לשכנע את עצמו, או לפחות מקווה שיצליח לשכנע את עצמו, שהוא יחזור בסופו של דבר אל מולדתו האהובה איתקה.

אבל מתחת לכל השכנועים הללו – שוברי הגלים הללו שהוא מציב אל מול גלי המחשבות והזכרונות הרעים שבדעתו – הוא מרגיש כאב שנעשה אט אט פחות ופחות עמום ויותר ויותר מוחשי – וכמו שריטה בבשר חי, נדמה לו שלעולם לא באמת יגיע אל איתקה, אלא שתמיד יישאר נטוע בתוך הרגע המסוים הזה – בדרך.