אני זקוקה ללוגיקה, קצת הגיון

– ואם אפשר גם ידע, כנקודת פתיחה –

כדי להגיע מA לB.

כמה כבר קשה זה

למתוח קטע ישר –

המסלול הכי קצר?

וסביבי,

לאן שלא אפנה,

אינספור קווי עמדות –

הרבה דעות על קצת עובדות –

מובילים במסלולים

שמתעקלים ומתפתלים

ויוצרים ציורים

שמציגים כמעט הכול

מלבד פשוט את האמת,

אמת פשוטה,

אמת, פשוט.

כמה כבר קשה זה

לומר מה המציאות?

כל דבר אחר

שקצת מוסיף, שקצת מסתיר

יש למכביר,

ואם רוצים לברר

את תמונת המצב הנכונה

צריך מקום לאמונה

ומקום להיסוסים

ועם מספיק כוונה

ואם מספיק מנסים

לאסוף מכל אותם קווים את הבסיסים,

את הרסיסים

של היסודות -

זה דורש עבודות:

לחפור בקרקע מוצקה עם מעדר,

לראות מה מסתדר

ולחבר

באופן נבון וזהיר

ולהעביר

את הכתובת "זהירות, שביר"

אל תמונת-העולם החדשה

מעצמנו.
‍

בזה קצת קשה להכיר –

שהקרקע הכי קשה

היא זו שאצלנו,

והיא גם הכי נסדקת

בלי נוזלים,

כשאין איך להשקות

כי נשברו הכלים,

ואז אפשר לראות

מבעד לרגבי

האדמה

המרוסקת

שפעם שימשה לנו במה,

את שבבי

היסודות שלנו,

ולא לשלוף אותם אל האוויר.

לקחת את תמונת העולם הזאתי

שהרכבנו לכלי,

ולמלא בה מים,

ואז לשפוך, לתת להם לזרום בין הסדקים

ולכסות באדמה חדשה, רכה

של הסקה

שתהיה גלעד לאמונה קודמת

וסימן דרך במסלול

– למטרה שבנו, או בך, או בי –

אל עבר B.
‍

וכשיעלה האור,

עם שמש מעל ומים מתחת,

האדמה הזו תהיה פורחת.

וכשנסתכל לאחור,

נדע שטעויות

או תעיות

או תהיות קודמות, או קיימות, או גלומות וגולמיות

לא נעשו

או נעשות

או ייעשו לשווא –

רק דרכן מגיעים לעכשיו.

והספק תמיד היה ויישאר מהותי

להכרה במציאות ובעולם האמיתי.

והנחישות לעד תהיה כלי חיוני

להפרדה בין הקיים לדמיוני.
‍

וזה בסדר אם תשתני.

‍