האיש היחיד שאת סודותיו יגלה רק הזמן

 | 
מאיה זילברמן

היה משהו אפל בנראות הראשונית שלו. בעיקר בתקופה האחרונה, בעיקר לאחר כל הרע שכבר קרה, כל העיניים בהו בו באימה. חששו מפניו, רעדו ממנו, ממה שהוא עומד להביא עימו.
הוא פסע לבדו ברחוב, רחוק מכל האחרים, מתבודד תמיד היה, הוא העדיף להתרחק מהאנשים. בזמנים רגילים, הם ניסו לנחש יותר מדי, ניסו לתחמן אותו לפי רצונם, לעצב אותו כראות עיניהם, לשחק איתו כפי שחפצה נפשם, והאנשים האלו לרוב דאגו רק לעצמם, למשפחתם. אף על פי שלאחרונה, האיש הלך בכזו דממה.
ולמרות הצער של התקופה, הרבה ראו בעננת הערפל שלו משהו מסקרן ומעניין, אהבו את חוסר השליטה, את הלא נודע. אחרים, דווקא מזה חרקו שיניים וחששו נורא.
"ומה נעשה כשהוא יבוא?" נשמעו תמיד אותן הלחישות. "מי יודע עם מה הוא יבוא ומה הוא יביא אתו?" לאף אחד אף פעם לא היו תשובות. אותן השאלות הריקות, אותם החששות.

האיש היה ידוע ביכולתו להיות הפכפך נורא, וכמובן שהיו לו שכנים מועדפים. היו כאלה שהוא דפק בדלת ביתם עם שוקולד מתוק, מאלה שמשאירים טעם ארוך, מזמנים בריחם את הרחוב כולו. ולפעמים היה לו מצב רוח פחות נעים, הרי מה לעשות כולנו אנושיים. ביום בהיר אחד, הוא יכול היה לדפוק בדלת, לחכות שתפתח, לזרוק לך זבל על הראש ולברוח.

אולי חשבתם שמדובר באדם מבוגר, רציני, אולם גם האיש הכי מסתורי יכול להיות לפעמים נורא ילדותי. היו כאלה שספגו מכות זבל בחלקים, כשהוא עבר יום רע ורצה לשתף זאת עם השכן הפחות חביב עליו בשכונה. היו כאלה שקיבלו פעם פעמיים מכות חזקות, שפגעו להם ישר בפרצוף, ולפעמים האיש הרגיש רע עד כדי כך – שמאז הוא הביא להם רק שוקולדים.
שונים היו המקרים, לעולם לא יכולת לדעת מה הוא יביא ומתי זה ייפול עליך.
בנוסף, תמיד עטה עליו האיש גלימה ארוכה, תמיד כהה, מסתירה את הכל. כשהוא הלך ברחוב עוברי הדרך ניסו לנחש מה הוא באמת לובש, האם בכלל יש לו בגדים אחרים? האומנם הם כולם כהים ואפלוליים? לא מאפשרים לאף אחד לראות דרכם, להבין מה טמון בחובם.
האיש לא דיבר עם אף אחד, שכניו ניחשו כי זה מאחר והוא מסתיר סודות. אבל לא סתם סודות. הקרובים לו, אלה שחושבים שהם יודעים עליו הכל, היו תמיד מכשפות זקנות עם קלפים ומיסטיקות שונות. הן היו מרמות אנשים, מפתות אותם לקרבן, מספרות להם מה האיש טומן עבורם. עם הון תועפות היו בורחות, מבלי לדעת אם מחצית ממילותיהן היו אמינות.
את פניו של האדם איש לא ראה, היו שחשבו שאולי זו בכלל אישה. אפילו גיל הגיוני לא היה לו. הוא נטה להתחלף מפעם לפעם לפי הקצב שבא לו... היו שטענו כי עכשיו ייחסו לו שנים ארוכות, זמן רב כל כך, משהו רחוק-רחוק. אחרים התייחסו אליו כמשהו קרוב, כאלה שתכננו הכל מעכשיו לעכשיו, התעניינו רק במתרחש היום ופה.

כך או כך בין שמותיו הרבים, היה לו שם אחד שיכול היה לקלוע לכל הסלים. פה אחד עליו אנשים מסכימים. הם קראו לו העתיד. מתהלך בינינו ולא יודעים עליו דבר. לנחש תמיד אפשר, אבל תשובה חד משמעית תתקבל רק מחר.

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
האיש היחיד שאת סודותיו יגלה רק הזמן
כיתה י"א, מקיף ז' הקריה
|
אשדוד
|
מאיה זילברמן

היה משהו אפל בנראות הראשונית שלו. בעיקר בתקופה האחרונה, בעיקר לאחר כל הרע שכבר קרה, כל העיניים בהו בו באימה. חששו מפניו, רעדו ממנו, ממה שהוא עומד להביא עימו.
הוא פסע לבדו ברחוב, רחוק מכל האחרים, מתבודד תמיד היה, הוא העדיף להתרחק מהאנשים. בזמנים רגילים, הם ניסו לנחש יותר מדי, ניסו לתחמן אותו לפי רצונם, לעצב אותו כראות עיניהם, לשחק איתו כפי שחפצה נפשם, והאנשים האלו לרוב דאגו רק לעצמם, למשפחתם. אף על פי שלאחרונה, האיש הלך בכזו דממה.
ולמרות הצער של התקופה, הרבה ראו בעננת הערפל שלו משהו מסקרן ומעניין, אהבו את חוסר השליטה, את הלא נודע. אחרים, דווקא מזה חרקו שיניים וחששו נורא.
"ומה נעשה כשהוא יבוא?" נשמעו תמיד אותן הלחישות. "מי יודע עם מה הוא יבוא ומה הוא יביא אתו?" לאף אחד אף פעם לא היו תשובות. אותן השאלות הריקות, אותם החששות.

האיש היה ידוע ביכולתו להיות הפכפך נורא, וכמובן שהיו לו שכנים מועדפים. היו כאלה שהוא דפק בדלת ביתם עם שוקולד מתוק, מאלה שמשאירים טעם ארוך, מזמנים בריחם את הרחוב כולו. ולפעמים היה לו מצב רוח פחות נעים, הרי מה לעשות כולנו אנושיים. ביום בהיר אחד, הוא יכול היה לדפוק בדלת, לחכות שתפתח, לזרוק לך זבל על הראש ולברוח.

אולי חשבתם שמדובר באדם מבוגר, רציני, אולם גם האיש הכי מסתורי יכול להיות לפעמים נורא ילדותי. היו כאלה שספגו מכות זבל בחלקים, כשהוא עבר יום רע ורצה לשתף זאת עם השכן הפחות חביב עליו בשכונה. היו כאלה שקיבלו פעם פעמיים מכות חזקות, שפגעו להם ישר בפרצוף, ולפעמים האיש הרגיש רע עד כדי כך – שמאז הוא הביא להם רק שוקולדים.
שונים היו המקרים, לעולם לא יכולת לדעת מה הוא יביא ומתי זה ייפול עליך.
בנוסף, תמיד עטה עליו האיש גלימה ארוכה, תמיד כהה, מסתירה את הכל. כשהוא הלך ברחוב עוברי הדרך ניסו לנחש מה הוא באמת לובש, האם בכלל יש לו בגדים אחרים? האומנם הם כולם כהים ואפלוליים? לא מאפשרים לאף אחד לראות דרכם, להבין מה טמון בחובם.
האיש לא דיבר עם אף אחד, שכניו ניחשו כי זה מאחר והוא מסתיר סודות. אבל לא סתם סודות. הקרובים לו, אלה שחושבים שהם יודעים עליו הכל, היו תמיד מכשפות זקנות עם קלפים ומיסטיקות שונות. הן היו מרמות אנשים, מפתות אותם לקרבן, מספרות להם מה האיש טומן עבורם. עם הון תועפות היו בורחות, מבלי לדעת אם מחצית ממילותיהן היו אמינות.
את פניו של האדם איש לא ראה, היו שחשבו שאולי זו בכלל אישה. אפילו גיל הגיוני לא היה לו. הוא נטה להתחלף מפעם לפעם לפי הקצב שבא לו... היו שטענו כי עכשיו ייחסו לו שנים ארוכות, זמן רב כל כך, משהו רחוק-רחוק. אחרים התייחסו אליו כמשהו קרוב, כאלה שתכננו הכל מעכשיו לעכשיו, התעניינו רק במתרחש היום ופה.

כך או כך בין שמותיו הרבים, היה לו שם אחד שיכול היה לקלוע לכל הסלים. פה אחד עליו אנשים מסכימים. הם קראו לו העתיד. מתהלך בינינו ולא יודעים עליו דבר. לנחש תמיד אפשר, אבל תשובה חד משמעית תתקבל רק מחר.

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
האיש היחיד שאת סודותיו יגלה רק הזמן
מאיה זילברמן
,
כיתה י"א, מקיף ז' הקריה
,
אשדוד

היה משהו אפל בנראות הראשונית שלו. בעיקר בתקופה האחרונה, בעיקר לאחר כל הרע שכבר קרה, כל העיניים בהו בו באימה. חששו מפניו, רעדו ממנו, ממה שהוא עומד להביא עימו.
הוא פסע לבדו ברחוב, רחוק מכל האחרים, מתבודד תמיד היה, הוא העדיף להתרחק מהאנשים. בזמנים רגילים, הם ניסו לנחש יותר מדי, ניסו לתחמן אותו לפי רצונם, לעצב אותו כראות עיניהם, לשחק איתו כפי שחפצה נפשם, והאנשים האלו לרוב דאגו רק לעצמם, למשפחתם. אף על פי שלאחרונה, האיש הלך בכזו דממה.
ולמרות הצער של התקופה, הרבה ראו בעננת הערפל שלו משהו מסקרן ומעניין, אהבו את חוסר השליטה, את הלא נודע. אחרים, דווקא מזה חרקו שיניים וחששו נורא.
"ומה נעשה כשהוא יבוא?" נשמעו תמיד אותן הלחישות. "מי יודע עם מה הוא יבוא ומה הוא יביא אתו?" לאף אחד אף פעם לא היו תשובות. אותן השאלות הריקות, אותם החששות.

האיש היה ידוע ביכולתו להיות הפכפך נורא, וכמובן שהיו לו שכנים מועדפים. היו כאלה שהוא דפק בדלת ביתם עם שוקולד מתוק, מאלה שמשאירים טעם ארוך, מזמנים בריחם את הרחוב כולו. ולפעמים היה לו מצב רוח פחות נעים, הרי מה לעשות כולנו אנושיים. ביום בהיר אחד, הוא יכול היה לדפוק בדלת, לחכות שתפתח, לזרוק לך זבל על הראש ולברוח.

אולי חשבתם שמדובר באדם מבוגר, רציני, אולם גם האיש הכי מסתורי יכול להיות לפעמים נורא ילדותי. היו כאלה שספגו מכות זבל בחלקים, כשהוא עבר יום רע ורצה לשתף זאת עם השכן הפחות חביב עליו בשכונה. היו כאלה שקיבלו פעם פעמיים מכות חזקות, שפגעו להם ישר בפרצוף, ולפעמים האיש הרגיש רע עד כדי כך – שמאז הוא הביא להם רק שוקולדים.
שונים היו המקרים, לעולם לא יכולת לדעת מה הוא יביא ומתי זה ייפול עליך.
בנוסף, תמיד עטה עליו האיש גלימה ארוכה, תמיד כהה, מסתירה את הכל. כשהוא הלך ברחוב עוברי הדרך ניסו לנחש מה הוא באמת לובש, האם בכלל יש לו בגדים אחרים? האומנם הם כולם כהים ואפלוליים? לא מאפשרים לאף אחד לראות דרכם, להבין מה טמון בחובם.
האיש לא דיבר עם אף אחד, שכניו ניחשו כי זה מאחר והוא מסתיר סודות. אבל לא סתם סודות. הקרובים לו, אלה שחושבים שהם יודעים עליו הכל, היו תמיד מכשפות זקנות עם קלפים ומיסטיקות שונות. הן היו מרמות אנשים, מפתות אותם לקרבן, מספרות להם מה האיש טומן עבורם. עם הון תועפות היו בורחות, מבלי לדעת אם מחצית ממילותיהן היו אמינות.
את פניו של האדם איש לא ראה, היו שחשבו שאולי זו בכלל אישה. אפילו גיל הגיוני לא היה לו. הוא נטה להתחלף מפעם לפעם לפי הקצב שבא לו... היו שטענו כי עכשיו ייחסו לו שנים ארוכות, זמן רב כל כך, משהו רחוק-רחוק. אחרים התייחסו אליו כמשהו קרוב, כאלה שתכננו הכל מעכשיו לעכשיו, התעניינו רק במתרחש היום ופה.

כך או כך בין שמותיו הרבים, היה לו שם אחד שיכול היה לקלוע לכל הסלים. פה אחד עליו אנשים מסכימים. הם קראו לו העתיד. מתהלך בינינו ולא יודעים עליו דבר. לנחש תמיד אפשר, אבל תשובה חד משמעית תתקבל רק מחר.


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות