היה משהו אפל במראה הראשוני שלו. בעיקר בתקופה האחרונה, בעיקר לאחר כל הרע שכבר קרה, כל העיניים בהו בו באימה. חששו מפניו, רעדו ממנו, ממה שהוא עומד להביא עימו.
הוא פסע לבדו ברחוב, רחוק מכל האחרים, תמיד היה מתבודד, העדיף להתרחק מהאנשים. בזמנים רגילים, הם ניסו לנחש מיהו ומה הוא יותר מדי, לתחמן אותו לפי רצונם, לעצב אותו כראות עיניהם, לשחק איתו כפי שחפצה נפשם. האנשים האלו לרוב דאגו רק לעצמם, למשפחתם.
רק לאחרונה, הוא הלך בכזו דממה. למרות הצער של התקופה, רבים ראו בעננת הערפל שלו משהו מסקרן ומעניין, אהבו את חוסר השליטה, את הלא נודע. אחרים, דווקא מזה חרקו שיניים וחששו נורא.
"ומה נעשה כשהוא יבוא?" נשמעו תמיד אותן הלחישות.
"מי יודע מתי הוא יבוא ומה הוא יביא אתו?" לאף אחד אף פעם לא היו תשובות. אותן השאלות הריקות, אותן החששות.
הוא הרי היה ידוע בהיותו השכן הכי הפכפך בשכונה. היו כאלה שהוא דפק על דלת ביתם עם שוקולד מתוק, מאלה שמשאירים בפה טעם לזמן ארוך, מזמנים בריחם את הרחוב כולו. ולפעמים היה לו מצב רוח פחות נעים, כך שהוא יכול היה לדפוק בדלת, לחכות שתפתח, לזרוק לך זבל על הראש ולברוח.
אולי חשבתם שמדובר במישהו מבוגר, רציני, אולם גם היצור הכי מסתורי יכול להיות די ילדותי. היו כאלה שספגו שקיות זבל לעיתים, כשהוא עבר יום רע ורצה לשתף זאת עם השכן הפחות חביב עליו בשכונה. אחרים קיבלו פעם-פעמיים מכות חזקות, שפגעו להם ישר בפרצוף, וגרמו לו להרגיש רע עד כדי כך ממעשיו הזדוניים – שמאז הוא הביא להם רק שוקולדים.
שונים היו המקרים. לעולם לא יכולת לדעת מה הוא יביא ומתי זה ייפול עליך.
בנוסף, הוא תמיד עטה עליו גלימה ארוכה, כהה, מסתירה את הכל. מפעם לפעם התקרבו אליה ילדים, קפצו כדי להגיע בקושי ולמשוך בשוליה בעיניים גדולות ונוצצות. ילדים פזיזים, הרפתקנים. פעמים אחרות הוא הלך ברחוב אחר, שם חיכו לו זקנים בחיוכים רפים. לידם, הוא נראה חסר משמעות, קטן כל כך, שהם יכלו להגיע בקלות לקצה ראשו.
כשהלך ברחוב, עוברי הדרך ניסו לנחש מה הוא באמת לובש, האם בכלל יש לו בגדים אחרים? האומנם הם כולם כהים ואפלוליים שלא מאפשרים לאף אחד לראות דרכם, להבין מה טמון בחובם.
הוא לא דיבר עם אף אחד. שכניו ניחשו שזה נובע מכך שהוא מסתיר סודות. אבל לא סתם סודות.
הקרובות אליו ביותר חשבו שהן יודעות עליו הכל. היו אלה תמיד מכשפות זקנות עם קלפים ותורות מיסטיות שונות. הן היו מרמות אנשים, מפתות אותם לקירבן, מספרות להם מה הוא טומן עבורם. עם הון תועפות בכיסים, הן היו בורחות, ואנשים נותרו מבלי לדעת אם מחצית ממילותיהן אמינות.
את פניו איש מעולם לא ראה. היו שחשבו שאולי זו בכלל אישה. אפילו גיל הגיוני לא היה לו. הוא נטה להתחלף מפעם לפעם, לפי הקצב שבא לו... היו אלו שייחסו לו שנים ארוכות, נדמה היה להם שהוא רחוק-רחוק. אחרים התייחסו אליו כאל משהו קרוב, כאלה שתכננו הכל מעכשיו לעכשיו, התעניינו רק במתרחש היום ופה.
כך או כך, בין שמותיו הרבים, היה לו שם אחד שיכול היה לקלוע לכל הסלים. פה אחד עליו אנשים מסכימים. הם קראו לו 'העתיד'.
עדיין מתהלך בינינו ולא יודעים עליו דבר. לנחש תמיד אפשר, אבל תשובה חד משמעית תתקבל רק מחר.
