התיישבתי בכורסא הקבועה שלי, ומיד הרגשתי הקלה שוטפת את כולי. שוקיי הרגישו כאילו הן עשויות בצק, וברכיי כאבו אפילו מהמאמץ של להתיישב. כל המחשבות ברחו ממוחי, וניסיתי להיזכר למה  התיישבתי בכורסא מלכתחילה. הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם, והאמת היא, שזה מתחיל להפחיד אותי. המשכתי לבהות בחלל החדר, לנסות לאמץ את מוחי לקשור את המחשבות זה לזו בכדי להיזכר במה שרציתי לעשות. עיני נחתו על השידה הקטנה שלצידי, שמעליה מונחת ערימת מחברות. מוחי נדלק, התעורר, ומחשבות שבו לרוץ הלוך ושוב. אשתי, נחמה, ביקשה שאעבור על ערימת המחברות והיומנים הישנים שלי, ואחליט מה לשמור וממה אפשר כבר לשחרר.

מחברת ראשונה –מתמטיקה מכיתה יא'. להעיף.

השנייה – אוסף מתכונים של סבתי . לשמור, כמובן.

המחברת הבאה הייתה קטנה ודקה, ועיני כמעט דלגו מעליה, אבל ברגע שקלטתי אותה, זיהיתי מיד. ''היומן של צביקה, נא לא לפתוח,'' כך היה כתוב על הכריכה בכתב יד של נער. ידי המזדקנות רעדו כשליטפתי את הכריכה הדקה והשברירית. כל כך הרבה זיכרונות כואבים חזרו אלי ברגע. התלבטתי, האם זה בכלל שווה את המאמץ של הקריאה? אולי עדיף פשוט לזרוק אותה, ולשכוח?

אך סקרנותי התעוררה, וידעתי שעכשיו, כבר אין שום אפשרות להשקיט אותה. פתחתי את העמוד הראשון, ושם מצאתי הקדשה: "לצביקה היקר, מקווה שהכתיבה תקל על כל הכאב, ושתדע שאני תמיד כאן, חיים". חיים היה הפסיכולוג שלי באותה תקופה, וכשעזבתי אותו לאחר מפגשים ספורים בלבד, הוא הגיש לי את היומן כמתנה, וביקש ממני שאכתוב, אפילו עמוד אחד. בשבילו.

נזכרתי איך שנאתי אותו בהתחלה. בית הספר הוא זה ששלח אותי אליו, לאחר המוות הטרגי של הוריי. במוחו של נער מתבגר בן 16, כמובן שכל מה שבית הספר עושה, הוא מקולל. ניסיתי להיזכר אם זאת הסיבה שעזבתי את חיים לבסוף, אבל זה כבר היה יותר מידי לזיכרון שלי.

דפדפתי אל העמוד הבא:

יום רביעי – 6.10.1962

"הכל כל כך קשה לאחרונה, ואני לא יודע אם אחזיק מעמד. אני לא רוצה להישמע כמו תינוק, אבל אני רוצה את ההורים שלי, אני רוצה הביתה. ואני כבר לא בטוח שאני אשרוד את זה."

ובעמוד שאחריו:

יום ראשון - 23.12.1962

"השנה החדשה מתקרבת, ואני עדיין מרגיש אותו הדבר. כל כך הרבה כאב, ואני לא יודע איך להכיל את הכל. לאחרונה, עוברות במוחי מחשבות אובדניות. כי אם לא אחיה יותר, לא יכאב לי. ואולי אם אמות, אצטרף אל אמא, ואבא... "

ובאחד שלאחר מכן:

יום שני – 24.12.1962

"אני לא רוצה לבחור בדרך הזו. אני רוצה לחיות, פשוט לא מצליח. אני רוצה לשמוח, מבלי שיכאב יותר. אני רוצה למצוא את הכל כאן! בעודי חי! אבל אני לא חושב שאצליח..."

וזה היה העמוד האחרון.

לקחתי נשימה עמוקה, לעכל את כל מה שקראתי. עצמתי את עיני במטרה להרגיש את גופי, החי, הנושם. הרגשתי שאני חייב לברך ברכת הגומל. להודות לה' שאני עדיין כאן, שלם וחי. עד היום, לא באמת חשבתי על איך כל סיפור חיי יכול היה להסתיים אחרת.

דמיינתי את נחמה, וארבעת ילדינו המושלמים, ושבעת הנכדים שלנו. כולם חיים, בזכותי. אם חלילה הייתי בוחר בדרך שבה החלטתי לא לבחור, כל זה לא היה קיים. בבחירה כזאת, הייתי לוקח לא רק את החיים שלי, אלא את חייהם של כל מי שאני אוהב.

הפכתי את הדף.

התחלתי לכתוב,

"תודה...

‍