מכשירי כתיבה

לדרך בה צועדים בני האדם אינסוף הסתעפויות שונות, כל אחת שונה ומיוחדת.

אני הוא היחיד שרואה את כולן.

מתוך השמיים הכחולים שמעל לראשיכם אני מביט בכם, בני האדם. אני רואה איך בתוך כל אחד ואחד מכם טמונות מספר בלתי מוגבל של אפשרויות היוצרות מפת דרכים מרהיבה שמשתנה ומתפתחת עם כל רגע שעובר. מביתי שבעננים אני רואה לאן תוביל כל בחירה, כל צעד, כל מילה. אתם תופתעו לגלות כמה מעט הסתעפויות מפרידות בין כל אדם לבין שנואי נפשו, וכמה קצרה עשויה להיות הדרך מאושר לכאב.

לשמחתכם, אני משקיף רחום, פיתחתי חיבה לבני האדם. אני דואג להכווין אתכם, למשוך אתכם בעדינות אל הדרך הבטוחה, להרחיק אתכם מסכנות מיותרות. יום אחר יום, צועדים במרץ מיליוני אנשים בתוך יער האפשרויות הסבוך של החיים בעזרת הכוונתי, מה שאתם מכנים כיום 'תחושת בטן'.

אני אוהב לראות את ההתמדה שלכם, כיצד אתם טועים ובוחרים להשתפר, נופלים ובוחרים לקום, ממשיכים להתקדם ללא הפסקה.

מדי פעם אני נתקל בנפשות תועות, נפשות העוצרות בצד הדרך העמוסה ולא מסוגלות להמשיך במסען. במשך אלפי שנותיי למדתי שישנם מצבים בהם בני אדם מרגישים אבודים עד כדי כך שהם הופכים משותקים. הם קופאים במקום, וההסתעפויות השונות הופכות לאפלה נוראה בראשם. עבור הנפשות האלו אני חורג מתפקידי. אני עוזב את משכני המפואר ויורד אל הקרקע היציבה, בשביל לתת להם את הדחיפה הקטנה שהם זקוקים לה כדי להמשיך לצעוד.

לאחרונה אני פוגש אותם יותר ויותר, אנשים היושבים מקופלים בתוך עצמם, לא מבינים איך יוכלו להמשיך ללכת בדרך שנסדקה תחת רגליהם וכבר לא תחזור להיות כשהייתה לעולם. כשאני מביט אחורה, על המסלול שעברו, אני מופתע לגלות שהוא כמעט תמיד שגרתי למדי, אפילו משעמם, עד שפנייה אחת הפכה אותו להכול חוץ מרגיל.

"אני לא רוצה להמשיך בדרך הזאת... אני רוצה אחרת... אני רוצה אחרת..." הם ממלמלים לעצמם.

אני מתקרב אליהן באיטיות, אל אותן נשמות פצועות, כל צעד שגוי עשוי להרחיק אותן עוד יותר מהחלמה. בעדינות, כאילו היו עשויות חרסינה דקיקה, אני מרים אותן על רגליהן, מנגב את הדמעות שבעיניהן. כשאני מביט בעיניהם של אותם אנשים אני רואה את הסדק שנפער בהם, את הכאב שאפילו לי קשה להישאר אדיש אליו. אני מצמיד את ראשי אל ראשם, וכשמצחינו נפגשים, אני מספק להם הצצה זעומה לעתידם, לדרך ברורה ומלאה משמעות בה הם יכולים לצעוד, מעבר לשביל ההרוס הניצב מולם.

בשלב הזה הם מצליחים להרים את מבטם, חלק מתוך תקווה, חלק בסקרנות. אני מסביר להם ברוגע כי למרות הפצעים, הדרך שלהם לא הסתיימה, הם רק צריכים להמשיך לצעוד בה, לגלות מה נמצא מאחוריי הפנייה הבאה.

ולפני שהם ממשיכים בדרכם, לפני שאני נפרד מאותה אמא ששכלה את בנה, מאותו ילד שכבר לא יזכה לגדול עם שני הוריו, מאותה אישה שכבר לא תראה את אהובה, אני לוחש להם סוד שלמדתי אחרי כל כך הרבה שנים של התבוננות בבני האדם.

"אני הוא רואה הדרכים. אני רואה את הדרכים היפות ואת הנוראות, אני רואה את כולן. אבל קל לראות את כל ההסתעפויות מלמעלה ולנווט, קשה הרבה יותר לצעוד בהן. ועל כך בני האדם, אני אעריץ אתכם לנצח".

‍