הילד עמד ובהה.

מכנסיו דהויות, חולצתו המרופטת תלויה עליו, פרומה בחלקה, שערו לא מסורק ופניו מלוכלכות. הוא הגיע כבכל יום לאורווה ליד הבית, על מנת לטפל בסוסים ולא ידע מה לעשות. כל התאים היו ריקים, והסוסים נעלמו כלא היו. מבלי להשאיר עקבות.

בהה הילד באורווה הריקה שעה ארוכה עד בוא אמו לקוראו. דמיונו המפותח וסקרנותו פעמו בנימי גופו וגברו על תחושת הרעב.

"אימא לאן נעלמו הסוסים?" שאל הילד מבלי להתיק את עיניו מהתאים הריקים, בשמעו את דלת העץ הגדולה נפתחת.

אמו צעדה לפנים "הם הלכו לעונת הסתיו" ענתה, עיניה העדינות לאות.

"איך הולכים לסתיו? גם אני רוצה".

"לא עכשיו. קדימה, קר מאוד. אנחנו צריכים לחזור הביתה" מתח בקולה.

"לא רוצה הביתה. רוצה סתיו!"

אמו, אחזה בידו וגררה אותו משם בטרם יחשיך.

אחרי ארוחת הערב, בעודו שוכב על יד האח ומביט בלהבות האש מרצדות ומאזין לטפטוף היורה, נגשה אליו אמו ובידה כלי קטן, גליל עץ, מעוטר בסלילי זהב ארוכים המשתרגים על קוטרו, ושני צדדיו סגורים במכסים עשויים כסף.

"הגעת לגיל שבו ניתן להשתמש בגליל המשפחתי." אמרה ונתנה לו את גליל העץ.  "בחליל"? שאל, "בגליל" ענתה.

"עכשיו אוכל ללכת אל הסתיו?" שאל בהתרגשות קלה, כלא מאמין.

אמו הסתכלה עליו בעיניה הטובות ושתקה, וראשה נע קלות בהנהון.

הילד פתח את הגליל אבל הגליל היה ריק.

"איך משתמשים בזה?" שאל בעיניים תמהות.

"זהו גליל בעל סגולה מיוחדת ביותר", ולאחר תחנוני עיניו המשיכה: "החפץ הזה עובר במשפחה כבר דורות. מעטים האנשים המחזיקים בכלי שכזה" אמרה ולא הוסיפה.

בהתחלה היה מבולבל, אבל אמו חיבקה אותו והוא הרגיש חמימות מתפשטת בכל גופו. הילד לא רצה שהרגע הזה יגמר לעולם. הוא העריך מאוד את החיבוק, כי אימא חולה, והוא כבר מתגעגע. הלוואי ויכול היה לשמור רגעים ותחושות טובות כמו אלו להמשך הדרך.

רוח נשבה אל תוך הגליל.

הילד סגר חלושות את מכסה הגליל והלך לישון. בלילה הגליל קרקש ורוח בקעה ממנו ופתחה את המכסה. בהתחלה הילד התקרר מהרוח, אבל אז הוא התמלא חמימות מדהימה שהתפשטה מקצות ידיו ועד לליבו.

עברו הימים, הילד גדל מעט, מצבה של אמו התדרדר והסוסים טרם חזרו.

היה זה יום סגרירי ומעונן בסוף הסתיו והשלכת הייתה בשיאה.

האימא הייתה על ערש דווי, ובמשפטיה האחרונים סיפרה לבנה אודות הגליל. הגליל הזה נוצר ושומר רגעים. רגעים, תחושות ואפילו עונות.

"את הרגעים הללו אתה יכול לחסוך ולהטמין בגליל," המשיכה לספר לו בגרון חנוק "וכאשר תחפוץ, בהמשך הדרך תוכל לפתוח ולשחרר את האוצרות אשר צפנת שם. אבל היזהר לך. כשם שהגליל הזה הוא מתנה כך הוא גם מסוכן, ועלול להביא סוף ללכתך בעולם הזה, אתה עלול לשקוע שם".

"למה לא אמרת לי קודם?" זעק שלמה, "הרי יכולתי לשמור כל רגע איתך, שלא תעזבי אותי…"

"אותי תנצור רק בלבבך. לבל תיכנס לתוך נבכי הגליל ולעולם לא תמשיך בדרך חייך."

במילים אלו רוחה של האימא עזבה אותה, ונשמתה שבה ונסחפה ברוח השלכת.

באותו היום, בעודו מתאבל על אמו, שמע לפתע צליל מוכר. הילד חשש שמא זה רק חלום או שהוא מדמיין.

הוא שמע צהלת סוס, ועוד אחת, צהלות סוס רבות ותוססות.

פתח הילד את מכסה הגליל. ונשבה הרוח.

‍